למה לנו, הישראלים, אין מסורת עשירה ותוססת, של כתיבת ההיסטוריה שלנו, של קריאת ההיסטוריה שלנו? הרי לא חסרות דמויות לכתוב עליהן. לא חסרה היסטוריה. באופן כללי, היתה בינינו הסכמה: חסרים בישראל היסטוריונים שיודעים לכתוב. לא שאין – יש כמה. אבל הם מעטים
יהיה מעניין לראות את התאחדות המו״לים תובעת את עיריית תל אביב בדרישה להסיר את כל הספריות הקהילתיות. אבל מצד שני, זה יהיה גם קצת עצוב. מה בדיוק האלטרנטיבה? שתושבים יקנו פחות ספרים, כי אין איפה לשים אותם אחרי שסיימו לקרוא אותם?
כמובן, זו שאלה שלא נוגעת רק לקריאה על סין, היא נוגעת לקריאה על כל נושא שיש לכם עניין להבין אותו, אבל לא לעשות ממנו קריירה. כמה ספרים של פיסיקה קוונטית ברמת החובבים צריך לקרוא לפני שאומרים די, הבנתי את העניין הזה עם החתול של שרדינגר
כמקובל, מי שחרדים לגורלו של עולם הספרים ממהרים לממשלה. הרי ידוע שהממשלה היא בדיוק הגוף שיודע לפתור את כל הבעיות
״רעש״ מחייב ריכוז, מהסוג שנדרשים לו כל מי שרוצים לנהל את ענייניהם עם קצת פחות ״רעש״. כמה מהעניינים שמופיעים בו הם חזרה, כולל פיתוח, על רעיונות מהספר הקודם. במקום ״לינדה״ ישנו הפעם ״ביל״, אם לא הבנתם את הלקח של לינדה, כהנמן, סיבוני וסאנסטיין ישמחו להסביר לכם למה קשה כל כך להבין – ולהפנים – את הלקח של לינדה
שאלה מעניינת, ואולי אפילו חשובה, לפחות בהקשר הצנוע של הוצאת ספרים. שיקול מרכזי בעד: המתרגמ/ת שותפ/ה למעשה היצירה. יש גם שיקולים נגד, ומשחק כוח, כמו תמיד
המפגש של הרולד בלום ובן ציון נתניהו הוא למעשה קדימון למפגש של הסופר, כהן, עם ישראל של היום. קדימון למפגש של חלק ניכר מהסופרים היהודים באמריקה עם ישראל של היום. מצד אחד, ברור שקשה להם לשאת אותה. מצד שני, ניכר שאינם מסוגלים לחמוק ממנה
אין קשר בהיר וחד משמעי בין כמה ומה שקוראים לכמה ומה שעושים. מי שקורא את צ׳כוב לא יהיה בהכרח מנהיג טוב יותר, ובודאי שלא רחום יותר מאשר מנהיג או מנהיגה שלא קוראים את צ׳כוב
