כנופיית המפציצים
מלקולם גלדוול
מעשה שהיה: אמריקה סופגת מכה קשה מהאוויר במתקפה יפנית על פרל הארבור. היא מצטרפת לכוחות הלוחמים במלחמת העולם השנייה, וגם לרשותה עומדת הטכנולוגיה החדשנית שזה עתה צורפה לארסנל של שדה הקרב – מטוסי הפצצה. בפעם הראשונה אפשר להפתיע את האוייב מלמעלה. בעלות הברית מתלבטות מה לעשות במטוסים. הרג חסר אבחנה, מגובה רב, הוא לא מוסרי. ומצד שני, המלחמה נגררת, מתמשכת, ובעלות הברית רוצות לשים לה סוף.
הנה, זה גרעין הדילמה, מוכרת עד כאב, שעומדת מולם: האם נדרש להרבות בשפיכות דמים כדי להפסיק שפיכות דמים. כאמור, נשק חדשני, מלחמה טוטאלית, קבלת החלטות במצב של אי ודאות. זה סיר הלחץ שבו מתבשלים יחדיו מנהיגים, גנרלים, ממציאים, טייסים. זה סיר הלחץ שהולך ומתחמם מעמודו הראשון ועד עמודו האחרון של כנופיית המפציצים.
מלקולם גלדוול כבר כתב כמה ספרים, שהצליחו מאוד. הוא כתב על התנהגויות אנושיות ועל מגמות חברתיות, הוא כתב על הצלחה ועל כישלון, על זרות ועל הידברות. אבל על מלחמה לא כתב. למה לשנות פתאום כיוון ולכתוב על מלחמה? גלדוול פותח בעניין אישי: זיכרונות ילדות. זו בוודאי סיבה. אבל נדמה שהסיבה החשובה יותר היא מה שמסתתר מאחורי הסיפור שהוא בוחר לספר. גם כאשר הוא כותב על מלחמה, גלדוול מתכוון להרבה יותר. ישנה ההיסטוריה, דרמטית, מתעתעת. ישנם גיבוריה, צדיקים, נבלים, נפלאים, עלובים. כל אלה משאירים את הקוראים מרותקים לסיפור. אלא שהסיפור הוא לא רק סיפור. מקופלות בו שאלות משמעותיות ורלבנטיות. השאלות הללו הן סיבת הספר.
זה סיפור שאפשר לקרוא מרותקים בערב אחד (כך שאני עשיתי), אבל מלווה את הקוראים עוד שבועות ארוכים אחר כך.
שמואל רוזנר
הוא טיפוס מעניין. יליד 1963, בריטניה, שגדל בקנדה וחי בארצות הברית. בן לאם ג׳מייקנית ולאב בריטי. זה בוודאי משמעותי. בן לאם פסיכותרפיסטית ולאב פרופסור למתמטיקה. זה לא פחות משמעותי. כבר בגיל צעיר למדי בחר בעיתונות, והתקדם הדרגה עד שקיבל משרה במגזין הנחשב ״ניו יורקר״. כתיבתו התאפיינה בשילוב מוצלח של סיפורים אנושיים מרתקים, השזורים בתובנות מעולם המחקר והמדע.
בשנת 2000 הוציא לאור ספר ראשון. בעברית כונה ״נקודת המפנה״ (באנגלית Tipping Point). הספר היה הצלחה גדולה בארה״ב. בישראל כנראה קצת פחות (אין לי מידע בדוק, אבל הוצאת ידיעות ספרים, שהוציאה אותו, לא המשיכה עם גלדוול). גלדוול ניסה להגדיר בו כללים לזיהוי התפשטות מהירה של תופעות ורעיונות, והציע להתייחס לאלה כאל התפשטות של מגפות. בשנת 2005 הוציא ספר נוסף, ״ממבט ראשון״ (גרסה ישראלית, הוצאת כתר). גם בו הציג את השילוב המוכר של סיפורי מעשה ותובנות מחקריות – הפעם בניסיון להגדיר כיצד ומדוע בני אדם מקבלים החלטות ברגע, ומהם התהליכים התודעתיים (הלא מודעים) שמובילים להחלטות האלה.
מצוינים היה הספר השלישי. הוא יצא בארה״ב ב-2008, ובישראל ב-2009, בהוצאת כנרת-זמורה-דביר. הוא הצליח מאוד, ועורר ויכוח גדול בין אנשי מקצוע, בעיקר בגלל הרעיון המרכזי שגלדוול מקדם בספר של ״עשרת אלפים השעות״ – הזמן שלוקח גם לאנשים רבי כשרון עד שהם נהיים באמת מצוינים במה שהם עושים. יש שהתרגזו משום שגלדוול שאל את הרעיון ממחקרים של אחרים (אבל גלדוול עושה כך תמיד – הוא אינו חוקר, הוא כותב שעושה סינתזה של רעיונות). יש שחשבו שהרעיון שטחי, ושאין לו בסיס חזק מספיק בתיאוריה. יש שחשבו שגלדוול פשוט הלך איתו רחוק מדי. בעיקר ניכרה ביקורת של אקדמאים על הספרים של גלדוול. אולי משום שהוא איננו אקדמאי, ולכן לא מדייק במידה הראויה. אולי בגלל שהוא איננו אקדמאי, ובכל זאת מצליח לכתוב על רעיונות של אקדמאים הרבה יותר טוב מהאקדמאים עצמם.
כך או כך, רבים מאוד גם חשבו שהספר מבריק, מרתק לקריאה (והם צדקו). נקודת מפנה היה אחד מהספרים הנמכרים ביותר בעשור הקודם. מצויינים הוביל למשך יותר מעשרה שבועות את רשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס. גלדוול החל לקבל תוארי כבוד של אוניברסיטאות, ביניהן זו שבה למד לתואר ראשון בטורונטו.
מצוינים היה הספר שחשף את גלדוול בהצלחה גם למאות אלפי קוראים ישראלים, וממשיך להימכר עד היום. ספריו הבאים יצאו כולם בישראל בכנרת-זמורה-דביר. ״מה שראה הכלב״ הוא אוסף ססגוני של מאמרים מה״ניו יורקר״. ״דוד וגוליית״ מספר על חלשים שהצליחו לנצח חזקים מהם, ומנסה לבחון מתי וכיצד זה אפשרי. ״לדבר עם זרים״ הוא ספר על הקושי של בני אדם לפענח כוונות של בני אדם שאינם מוכרים להם, ועל המתחים החברתיים שהקושי הזה מעורר. עוד לפני שכתב אותו, הרחיב גלדוול את מוטת העשייה שלו, והחל לשדר פודקסט פופולרי בשם ״היסטוריה רוויזיוניסטית״, שממנו צמח, עם הזמן, גם הרעיון לספר הקולי ״כנופיית המפציצים״. קודם באודיו, אחר כך בכתב. לא הסדר השגרתי, אבל בהחלט סדר מקורי. אף אחד עוד לא האשים את גלדוול בחוסר מקוריות.
Paul Kennedy
לפני שנכנסים לסיפור של מר גלדוול כדאי לזכור שתי שאלות מרתקות על "מלחמה צודקת" שנשאלו על ידי אוגוסטינוס הקדוש 1,500 שנה לפני העולם מלחמה השנייה. האם העימות היה מוסרי – מלחמה נגד הרוע, מלחמה נגד התוקף? והאם הלחימה התנהלה באופן מוסרי? בשנות השלושים, הכניסה למערכה של כוח אווירי – של מכונות המסוגלות לגרום נזק רב ממרחק לאזרחי האויב היושבים בבית – סיבכה את העניין במידה משמעותית.
Washington Post / Diana Preston
גלדוול מציב בפנינו שאלות קשות: "שאל את עצמך – מה הייתי עושה?" הוא מציע בשלב מסוים. בכך הוא מציע תיאור מעורר מחשבה ונגיש של השאלה כיצד אנשים מגיבים במצב של בחירות קשות בזמנים קשים. אלברט איינשטיין הזהיר פעם כי "הטכנולוגיה שלנו עברה ביכולתה של האנושיות שלנו". גלדוול מציע כי בהתחשב בדאגתם שלא לחצות קו מוסרי, כנופיית המפציצים הייתה תומכת בחידושים טכניים מודרניים כמו המפציץ החמקן המסוגל לבצע תקיפות מדויקות נגד מטרות צבאיות תוך צמצום האבדות בקרב אזרחים.
The New Republic / Colin Dickey
לכל מי שמסתכל אפילו במבט חטוף על כמה מוות וגיהנום הביא כוח האוויר לאזרחים בעיראק, באפגניסטן ובעולם כולו, התשובה היחידה לשאלה המרכזית של גלדוול – הפצצות שטח או הפצצות מדויקות? – היא ׳מה ההבדל?׳
New York Times / Thomas E. Ricks
הגיבור הבלתי צפוי בסיפורו של גלדוול הוא קרטיס למיי – כן, הגנרל ההוא, שהפציץ את טוקיו ועוד עשרות ערים יפניות בפצצות תבערה, וכעבור עשרות שנים, דגל כביכול בהפצצת הווייטנאמים כך שיוחזרו לתקופת האבן.
LA Review of Books / David Fedman, Cary Karacas
כנופיית המפציצים הוא לא כל כך "מקרה בוחן של חלומות שהשתבשו״, כפי שטוען גלדוול, אלא מקרה בוחן לכיצד נרטיבים המתארים את מתקפת פצצות התבערה מדלגים על שאלות מוסריות הנוגעות להפצצה מכוונת של אזרחים. גלדוול מטיל את האחריות להרס של 64 ערים על איש אחד, ובכך פוטר את חיל האוויר, ובהמשך גם את הממשלה האמריקאית.
