צעקה קמה כאשר הממשלה הודיעה על כוונה לקצץ בתקציב הספריות הציבוריות. אנחת רווחה נשמעה כאשר הקיצוץ הפך לתוספת תקציב, אם כי לתוספת נוספו גם כמה שינויים בדרכי חלוקת הכסף, שיש להם משמעות. וכל זה כמובן קרה במתכונת המוכרת של טייס אוטומטי: הממשלה החליטה את מה שהחליטה ולא לגמרי ברור מדוע, המתנגדים התנגדו להחלטה, וגם כאן לא לגמרי ברור מדוע, ההחלטה שונתה בעקבות הביקורת, ושוב – מי יודע מדוע.
רק הגעתי, אבל מספיקות שלוש פגישות עם יהודים המעורים בקהילה כדי להתרגל לכך שזו המציאות החדשה של היהודים כאן, וגם שלנו בישראל. יהיו לה השלכות על אקדמאים ישראלים שרוצים לצאת למחקר בעולם. יהיו לה השלכות על בתי הוצאה. יהיו לה השלכות על החשיפה של ישראלים לתרבות העולם, ועל החשיפה של העולם לתרבות ישראלית. בקרוב ממש תוכלו לקרוא עוד מאמרים בנושא הזה במגזינים אמריקאים נחשבים, שכבר שלחו כותבים לראיין אמנים ישראלים. בקרוב ממש תוכלו לראות כיצד אווירת הדה-לגיטימציה מכרסמת בכוחה של ישראל לספר את הסיפור שלה.
לכאורה, זה בסך הכל דף ברשת, דף לדפדוף, לגלגול, לצפייה. למעשה, זו הסחת דעת. במקום לקרוא ספר, אפשר לבלות שעות – את השעות שאפשר לסיים בהן ספר – בבהייה בדף החדש: כל הספרים המומלצים של ניו יורק טיימס מאז שנת 2000.
רוצים לראות איך נראית עבודה על כריכה של ספר? המאמר הזה הוא לא בדיוק מאמר. הוא מצגת של כריכות. מראשונה ועד זו שנבחרה
למודל החדש יש כמובן כמה חסרונות. ראשון שבהם, הקושי שהוא מייצר להבחין בין ספרות טובה לספרות גרועה. פעם היה מקובל שספר משולם הוא כנראה ספר גרוע (אחרת היה נמצא מי שיוציא אותו ללא תשלום). היום המצב כבר אינו כזה. כמה מהספרים הטובים ביותר שיצאו בישראל בעשור האחרון היו ספרים משולמים
הנה, על קצה המזלג, דילמה של כותבים, של עורכים ושל מו״לים. אולי גם דילמה של קוראים. לכמה עמודים יש לכם סבלנות? מתי תרגישו שהספר ״ארוך מדי״ ולכן תוותרו עליו, או ״קצר מדי״, מה שנותן לכם תחושה של מוצר חפיף, של ניסיון לגרום לכם לרכוש משהו בלי לתת תמורה הולמת. ספר של עמוד – תרכשו? כנראה שלא. ספר של עשרה עמודים? של חמישים? של שמונים? ומה עם ספר של 600 עמודים?
