כל המאמרים

קשה לבדוק במדויק את הטענה הבאה, אבל ככל שבדקתי אותה ברפרוף היא כנראה נכונה: פעם זה לא היה כך. פעם הקהל הישראלי לא היה מנותק כל כך ממה שחשוב ומרכזי בעולם היצירה העולמי

כשהאריס מציגה רשימת חמישה ספרים אהובים (והיא עשתה זאת לפני כארבע שנים, כאשר נכנסה לנעלי סגנית הנשיא), לא צריך לשאול ״למה דווקא את אלה היא אוהבת״ אלא לשאול ״למה דווקא את אלה היא מציגה לראווה״

צעקה קמה כאשר הממשלה הודיעה על כוונה לקצץ בתקציב הספריות הציבוריות. אנחת רווחה נשמעה כאשר הקיצוץ הפך לתוספת תקציב, אם כי לתוספת נוספו גם כמה שינויים בדרכי חלוקת הכסף, שיש להם משמעות. וכל זה כמובן קרה במתכונת המוכרת של טייס אוטומטי: הממשלה החליטה את מה שהחליטה ולא לגמרי ברור מדוע, המתנגדים התנגדו להחלטה, וגם כאן לא לגמרי ברור מדוע, ההחלטה שונתה בעקבות הביקורת, ושוב – מי יודע מדוע.

רק הגעתי, אבל מספיקות שלוש פגישות עם יהודים המעורים בקהילה כדי להתרגל לכך שזו המציאות החדשה של היהודים כאן, וגם שלנו בישראל. יהיו לה השלכות על אקדמאים ישראלים שרוצים לצאת למחקר בעולם. יהיו לה השלכות על בתי הוצאה. יהיו לה השלכות על החשיפה של ישראלים לתרבות העולם, ועל החשיפה של העולם לתרבות ישראלית. בקרוב ממש תוכלו לקרוא עוד מאמרים בנושא הזה במגזינים אמריקאים נחשבים, שכבר שלחו כותבים לראיין אמנים ישראלים. בקרוב ממש תוכלו לראות כיצד אווירת הדה-לגיטימציה מכרסמת בכוחה של ישראל לספר את הסיפור שלה.

לכאורה, זה בסך הכל דף ברשת, דף לדפדוף, לגלגול, לצפייה. למעשה, זו הסחת דעת. במקום לקרוא ספר, אפשר לבלות שעות – את השעות שאפשר לסיים בהן ספר – בבהייה בדף החדש: כל הספרים המומלצים של ניו יורק טיימס מאז שנת 2000.

רוצים לראות איך נראית עבודה על כריכה של ספר? המאמר הזה הוא לא בדיוק מאמר. הוא מצגת של כריכות. מראשונה ועד זו שנבחרה