מה כתב פאוסט? הוא כתב ספר שתכליתו ברורה. לקחת כלים מארסנל העקרונות של הדיון בתלמוד ובכתבי חז״ל, ולהציע אותם לשימושו של הישראלי בן ימינו. כלים שמשמשים בניהול חיים, בניהול אנשים, ובהתמודדות עם אתגרים מסוגים שונים. כלים שיכולים לשמש גם בזירה הפרטית וגם בזירה הציבורית. אפשר להתווכח אם צריך כלים כאלה.
נשים נושאות על ראשן את דתיותן כמגדל גבוה, וגם מצטופפות ליד דוכן הספרים שמציע להן את מה שבאף בית כנסת או בית ספר דתי (והאמת, גם לא בבית ספר חילוני) לא היו מקריאים בקול
אם פיליפ רות׳, או נורית זרחי, מודיעים במפגיע על פרישה, או חצי פרישה, הם מבקשים להעביר מסר. הם מבקשים לומר: עבר זמננו. זו אמירה אישית, וגם אמירה תרבותית
קריאה היא דבר חשוב, ברמה האישית והלאומית. מבחנים משווים הוכיחו שההכנסה לנפש גבוהה יותר במדינות שבהן יותר מבוגרים מגיעים לרמות הגבוהות ביותר של מיומנות קריאה. מחקרים הוכיחו, שמי שלא קוראים היטב בגילאים הצעירים יתקשו להשלים את הפער בגילאים המאוחרים יותר. המסקנה ברורה (ברמה האישית והלאומית): ודאו שהילדים קוראים בגיל צעיר
ההרהור הזה איננו ייחודי לספר מסויים. הוא משותף להרבה ספרים. הוא נוגע לשאלת הבועה התרבותית שבה בני אדם נוטים לכלוא את עצמם, בעיקר בתקופות של עימות אידיאולוגי
אנחנו לא רוצים להתעלם ממה שקורה, או לעשות כאילו לא אכפת, או לא חשוב. אנחנו לא רוצים להציע שאפשר לחזור לשגרה, כי אי אפשר לחזור לשגרה. אז מה בכל זאת? ננסה להציע את האפשרות הבאה: מכיוון שמדובר כנראה במאבק ארוך, רב רבדים, ולא בעניין של עוד שבוע שבועיים ונגמר – מכיוון שכך אי אפשר לקחת את כל הזמן המעט שיש ולשעבד אותו רק לזה
