אם פיליפ רות׳, או נורית זרחי, מודיעים במפגיע על פרישה, או חצי פרישה, הם מבקשים להעביר מסר. הם מבקשים לומר: עבר זמננו. זו אמירה אישית, וגם אמירה תרבותית
קריאה היא דבר חשוב, ברמה האישית והלאומית. מבחנים משווים הוכיחו שההכנסה לנפש גבוהה יותר במדינות שבהן יותר מבוגרים מגיעים לרמות הגבוהות ביותר של מיומנות קריאה. מחקרים הוכיחו, שמי שלא קוראים היטב בגילאים הצעירים יתקשו להשלים את הפער בגילאים המאוחרים יותר. המסקנה ברורה (ברמה האישית והלאומית): ודאו שהילדים קוראים בגיל צעיר
ההרהור הזה איננו ייחודי לספר מסויים. הוא משותף להרבה ספרים. הוא נוגע לשאלת הבועה התרבותית שבה בני אדם נוטים לכלוא את עצמם, בעיקר בתקופות של עימות אידיאולוגי
אנחנו לא רוצים להתעלם ממה שקורה, או לעשות כאילו לא אכפת, או לא חשוב. אנחנו לא רוצים להציע שאפשר לחזור לשגרה, כי אי אפשר לחזור לשגרה. אז מה בכל זאת? ננסה להציע את האפשרות הבאה: מכיוון שמדובר כנראה במאבק ארוך, רב רבדים, ולא בעניין של עוד שבוע שבועיים ונגמר – מכיוון שכך אי אפשר לקחת את כל הזמן המעט שיש ולשעבד אותו רק לזה
איך מסכמים שנה? צירפתי כאן טבלה. יש בה שש עמודות. בעמודה השמאלית, שמות של ספרים. אלה תשעת ספרי העיון המומלצים של שני העיתונים החשובים בארה״ב, בצד השמאלי, ניו יורק טיימס, בצד השמרני, וול סטריט ג׳ורנל. רק שני ספרים מופיעים בשתי הרשימות