השאלה כמה מספרי ״הפרס הלאומי היהודי״ בארה״ב מתפרסמים גם בעברית, זוכים לתשומת לב גם בעברית, היא שאלה מעניינת, משום שיש בה כדי להעיד על האפשרות של שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם לייצר ביניהן שיח תרבותי בעל משקל.
בכל שנה בדצמבר, לפעמים כבר בסוף נובמבר, אני עובר בסקרנות על רשימות הספרים הנבחרים של השנה בעולם. כמה מהם קראתי? כמה מהם ארצה לקרוא? מה מלמדת הרשימה על מצב הרוח הכללי של הוצאות הספרים ושל הקוראים? אלה שאלות מעניינות, שאני מנסה לפענח בעזרת כמה רשימות מכמה עיתונים מובילים
הסיכום שלנו לכבוד פרק המאה, נקודת ציון שכמעט מחייבת לעצור לרגע ולהתבונן לאחור
קשה לבדוק במדויק את הטענה הבאה, אבל ככל שבדקתי אותה ברפרוף היא כנראה נכונה: פעם זה לא היה כך. פעם הקהל הישראלי לא היה מנותק כל כך ממה שחשוב ומרכזי בעולם היצירה העולמי
כשהאריס מציגה רשימת חמישה ספרים אהובים (והיא עשתה זאת לפני כארבע שנים, כאשר נכנסה לנעלי סגנית הנשיא), לא צריך לשאול ״למה דווקא את אלה היא אוהבת״ אלא לשאול ״למה דווקא את אלה היא מציגה לראווה״
צעקה קמה כאשר הממשלה הודיעה על כוונה לקצץ בתקציב הספריות הציבוריות. אנחת רווחה נשמעה כאשר הקיצוץ הפך לתוספת תקציב, אם כי לתוספת נוספו גם כמה שינויים בדרכי חלוקת הכסף, שיש להם משמעות. וכל זה כמובן קרה במתכונת המוכרת של טייס אוטומטי: הממשלה החליטה את מה שהחליטה ולא לגמרי ברור מדוע, המתנגדים התנגדו להחלטה, וגם כאן לא לגמרי ברור מדוע, ההחלטה שונתה בעקבות הביקורת, ושוב – מי יודע מדוע.
דילוג לתוכן
