מאמרים

article icon
לכאורה, זה בסך הכל דף ברשת, דף לדפדוף, לגלגול, לצפייה. למעשה, זו הסחת דעת. במקום לקרוא ספר, אפשר לבלות שעות – את השעות שאפשר לסיים בהן ספר – בבהייה בדף החדש: כל הספרים המומלצים של ניו יורק טיימס מאז שנת 2000.
סלוגן הקיפוד יודע
הרשמה לניוזלטר

מאמרים קודמים

מה עושים עם 3228 ספרים מומלצים?

לכאורה, זה בסך הכל דף ברשת, דף לדפדוף, לגלגול, לצפייה. למעשה, זו הסחת דעת. במקום לקרוא ספר, אפשר לבלות שעות – את השעות שאפשר לסיים בהן ספר – בבהייה בדף החדש: כל הספרים המומלצים של ניו יורק טיימס מאז שנת 2000. מסודרים יפה, לפי קטגוריות, לפי שנים, לפי נושאים. כאמור, שום דבר מיוחד. אין כאן מידע חדש. יש רק סידור נאה של מידע זמין זה מכבר. מה בחרו עורכי הניו יורק טיימס בשנת 2013, או בשנת 2007. הכל כאן. אם אתם חובבי ספרים, זה יגזול מכם כמה שעות. 

מצמצם את טווח הבחירה: שנת אלפיים, ספרי עיון בלבד. חמישה נבחרים. קראתי שניים. לא רע. אחד, של תום שגב: בעברית קראו לספר הזה ״ימי הכלניות״. באנגלית יש לו שם אחר. אבל זה הספר. וספר של פרנסס פיצג׳רלד, על רונלד רייגן ומלחמת הכוכבים. מונח שני מדפים לשמאלי. לא קראתי: הספר Genome של מאט רידלי. צריך להרהר בו: איך זה יכול להיות שלא קראתי אותו, הרי קראתי ספרים אחרים של רידלי, הרי רכשתי לתרגום זכויות על ספר אחר של מאט רידלי, האופטימיסט הרציונלי, אבל עובדה, לא קראתי. לא את זה.  גם לא את הממואר של דייב אגרס. הוא תורגם לעברית תחת השם ״יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה״. ויש עוד ספרים שלו שתורגמו לעברית, שלטעמי הסיווג שלהם כספרי ״עיון״ קצת גבולי. אבל אולי זו גישה שמרנית מדי. אגרס כותב סוג של עיון ספרותי מאוד, אישי מאוד, קצת ניאו-ז׳ורנליסטי. אריק גלסנר כינה את היצירה שהניו יורק טיימס דירג ברשימת החמישה של שנת 2000 ״רומן נרקסיסטי״. כלומר, לא עיון, וגם לא בהכרח מומלץ. 

עד כאן שנת 2000. כלומר, יש עוד. אבל אנחנו נעצור.

קולאז כריכות

ב-2001 יש ארבע המלצות. גם על זה צריך לומר מילה: הניו יורק טיימס ממליץ על עשרה בשנה. אבל את זה התחיל רק בשנת 2005. לפני כן הפורמט היה אחר. הדף החדש באינטרנט נאמן למקור. מה שהיה זה מה שיש. לכן, ב-2001 רק ארבע המלצות, ועוד מאה ספרים ״בולטים״ של השנה (עיון בלבד – יש גם רשימה מקבילה על ספרות). את ״הדוד טונגסטאן״ של אוליבר סאקס תוכלו לקרוא גם בעברית. קראתי ואהבתי. את הביוגרפיה הנפלאה של דייויד מקאלה על חיי ג׳ון אדמס לא תוכלו לקרוא בעברית. גם היא על המדף, לא רחוק מהספר על רייגן משנת 2000, אבל שני מדפים מעל, כי כל ספרי הנשיאים מסודרים לפי תקופת הכהונה. אדמס המוקדם במדף העליון, רייגן היחסית מאוחר במדף התחתון. ״המועדון המטפיסי״ של לואיס מננד הוא ספר רציני, כבד. קראתי אותו זמן לא רב לאחר שיצא. אני זוכר ממנו מעט. אני זוכר שזה היה ספר חשוב ורציני, אבל שלא בדיוק נהניתי. 

 

קראתי שלושה מארבעת המומלצים. שוב, לא רע. היחס קריאה/המלצה ישתנה לרעתי כשמספר הספרים השנתי יעלה לעשרה. בשנת 2001 לא קראתי את הממואר של פאולה פוקס. סופרת אמריקאית ממוצא קובני. למה לא קראתי? כי צריך סדר עדיפויות, וממוארים בדרך כלל מודרגים אצלי נמוך. לכל אדם יש סיפור, אבל לא כל אדם מצדיק השקעה של כמה שעות קריאה. פאולה פוקס היא לא צ׳רצ׳יל. הספר מן הסתם נפלא, אבל הזמן קצוב, וצריך לבחור בזהירות. 

 

שנדלג קצת, לשם הגיוון? הנה 2008: חמישה שלא קראתי. כל חמשת המומלצים. אחד על עינויים במלחמה נגד טרור. אחד על המלחמה בעיראק. הממואר של ג׳וליאן ברנס. ביוגרפיה של הסופר נאיפול. וספר על מוות במלחמת האזרחים האמריקאית. כבר סימנתי אותו בעבר ככזה שאני רוצה לקרוא. עכשיו סימנתי שוב. הבעיה היא, שבינתיים יוצאים עוד ספרים, ואם אחזור למומלצים של 2008, לא יהיה זמן לחדשים של 2024. 

 

דגימה אחרונה (במסגרת המאמר הקצר: במציאות עברתי שנה שנה, ספר ספר, לקח זמן). שנת 2020. ״מלחמה״ של מרגרט מקמילן יצא גם בעברית. מומלץ בחום, וגם לא ארוך. ״ארץ מובטחת״ של ברק אובמה יצא גם בעברית. זה לא ספרו הטוב ביותר. ״חלומות מאבי״ מעניין יותר, מהוקצע פחות, אם כי כבר התברר שלא כל מה שכתוב בו אמת צרופה. יש גם הגזמות ואפילו המצאות. אבל אם ממואר, זה בהחלט ראוי. הדמות חשובה, ההשפעה גדולה, הכתיבה טובה. שלושה מומלצים אחרים של שנת 2020 לא קראתי: אחד על משפחה שחלק גדול מילדיה לקו בסכיזופרניה. אחד על הפרשנות של שייקספיר באמריקה, היסטוריה, תרבות ופוליטיקה. אחד, עוד ממואר, על תעשיית ההיטק של עמק הסיליקון. 

 

אם תתעקשו לעבור על כל מה שהומלץ על ידי הניו יורק טיימס בעשרים ושלוש שנים, תצטרכו לעיין ב-3228 ספרים. חישוב קצר: כל ספר ארבע שעות, זה כמעט 13 אלף שעות. 538 ימים של קריאה. אם תקראו 24 שעות ביממה בלי הפסקה. אם תקראו רק – נניח – שלוש שעות ביום – ובואו נודה על האמת, רק מעטים יכולים לקרוא כל כך הרבה שעות כל יום – מדובר ב-12 שנות קריאה. כלומר עד שתסיימו את המומלצים של 2000 עד 2024, תצטרכו להתחיל לקרוא את המומלצים של 2024 עד 2036. זו לא בדיוק תוכנית ריאלית. לכן – אין ברירה אלא לצמצם. מה מעניין אתכם, מה חשוב לכם, מה מרתק אתכם. אני מוותר על ״פשע אמיתי״ – ספרים שמתעדים פרשיות רצח או שוד או רמייה או קרטלים של סמים – ונוטה למדע והיסטוריה. בשנת 2022 יצאו 18 ספרי היסטוריה שהניו יורק טיימס המליץ עליהם. קראתי שלושה. המומלץ מביניהם, לטעמי הוא The Ark of a Covenant של וולטר ראסל מיד, שקראתי את כל ספריו (וזה אינו הטוב שבהם: קראו קודם את Special Providence). ספר על יחסי ארה״ב וישראל, שלא תורגם לעברית. בין השאר, בגלל אורכו: כשבע מאות עמודים. הוצאה כלכלית כבדה על ספר שיהיה קושי להחזיר בו את ההשקעה. רק אם יימצא פילנתרופ שרוצה לממן הוצאה של ספר כזה, יש לו סיכוי להתפרסם כאן. 

 

הנה תובנה אחת מתוכו: הדבר החשוב ביותר שארה״ב עשתה למען מדינת ישראל היה משהו שאתם בכלל לא לוקחים בחשבון – סגירת שערי ההגירה ב-1924. אלמלא נסגרו השערים לאמריקה, לא בטוח שישראל הייתה קמה. כך לפחות סבור וולטר ראסל מיד. ולא בטוח שהוא טועה. 

 

קולז כריכות

הקודמים

גדי היימן, אז איפה המנוע של ההיסטוריה?

על כוח צבאי ומלחמות, רעיונות ודתות, ביולוגיה וסביבה. סיפורים, דרמות, אנקדוטות, גיבורים, קרבות, אסונות, המצאות. מהאשורים לעברים לרומאים, למונגולים, להודים, לגרמנים, לסינים, לצרפתים. שיחה על ההיסטוריה של העולם כרשומון

להמשך »

איל חולתא, מה עשינו לא נכון?

שיחה על קנדי וקובה, על אולמרט ולבנון, על נתניהו ופתיחת אופציות, על המבט מוושינגטון, על סין ומלכודת תוקידידס, על ביידן והחותים, על פוטין ואיום הגרעין, על מוחות בצלוחית, רשתות חברתיות, רשתות של חיידקים, קבעונות פסיכולוגיים, שבירות ואנטי שבירות, שאיפות פוליטיות, בינה מלאכותית. וגם על דאגות. הרבה על דאגות.

להמשך »
0
    סל הספרים
    הסל ריקחזרה לחנות