ב-2001 יש ארבע המלצות. גם על זה צריך לומר מילה: הניו יורק טיימס ממליץ על עשרה בשנה. אבל את זה התחיל רק בשנת 2005. לפני כן הפורמט היה אחר. הדף החדש באינטרנט נאמן למקור. מה שהיה זה מה שיש. לכן, ב-2001 רק ארבע המלצות, ועוד מאה ספרים ״בולטים״ של השנה (עיון בלבד – יש גם רשימה מקבילה על ספרות). את ״הדוד טונגסטאן״ של אוליבר סאקס תוכלו לקרוא גם בעברית. קראתי ואהבתי. את הביוגרפיה הנפלאה של דייויד מקאלה על חיי ג׳ון אדמס לא תוכלו לקרוא בעברית. גם היא על המדף, לא רחוק מהספר על רייגן משנת 2000, אבל שני מדפים מעל, כי כל ספרי הנשיאים מסודרים לפי תקופת הכהונה. אדמס המוקדם במדף העליון, רייגן היחסית מאוחר במדף התחתון. ״המועדון המטפיסי״ של לואיס מננד הוא ספר רציני, כבד. קראתי אותו זמן לא רב לאחר שיצא. אני זוכר ממנו מעט. אני זוכר שזה היה ספר חשוב ורציני, אבל שלא בדיוק נהניתי.
קראתי שלושה מארבעת המומלצים. שוב, לא רע. היחס קריאה/המלצה ישתנה לרעתי כשמספר הספרים השנתי יעלה לעשרה. בשנת 2001 לא קראתי את הממואר של פאולה פוקס. סופרת אמריקאית ממוצא קובני. למה לא קראתי? כי צריך סדר עדיפויות, וממוארים בדרך כלל מודרגים אצלי נמוך. לכל אדם יש סיפור, אבל לא כל אדם מצדיק השקעה של כמה שעות קריאה. פאולה פוקס היא לא צ׳רצ׳יל. הספר מן הסתם נפלא, אבל הזמן קצוב, וצריך לבחור בזהירות.
שנדלג קצת, לשם הגיוון? הנה 2008: חמישה שלא קראתי. כל חמשת המומלצים. אחד על עינויים במלחמה נגד טרור. אחד על המלחמה בעיראק. הממואר של ג׳וליאן ברנס. ביוגרפיה של הסופר נאיפול. וספר על מוות במלחמת האזרחים האמריקאית. כבר סימנתי אותו בעבר ככזה שאני רוצה לקרוא. עכשיו סימנתי שוב. הבעיה היא, שבינתיים יוצאים עוד ספרים, ואם אחזור למומלצים של 2008, לא יהיה זמן לחדשים של 2024.
דגימה אחרונה (במסגרת המאמר הקצר: במציאות עברתי שנה שנה, ספר ספר, לקח זמן). שנת 2020. ״מלחמה״ של מרגרט מקמילן יצא גם בעברית. מומלץ בחום, וגם לא ארוך. ״ארץ מובטחת״ של ברק אובמה יצא גם בעברית. זה לא ספרו הטוב ביותר. ״חלומות מאבי״ מעניין יותר, מהוקצע פחות, אם כי כבר התברר שלא כל מה שכתוב בו אמת צרופה. יש גם הגזמות ואפילו המצאות. אבל אם ממואר, זה בהחלט ראוי. הדמות חשובה, ההשפעה גדולה, הכתיבה טובה. שלושה מומלצים אחרים של שנת 2020 לא קראתי: אחד על משפחה שחלק גדול מילדיה לקו בסכיזופרניה. אחד על הפרשנות של שייקספיר באמריקה, היסטוריה, תרבות ופוליטיקה. אחד, עוד ממואר, על תעשיית ההיטק של עמק הסיליקון.
אם תתעקשו לעבור על כל מה שהומלץ על ידי הניו יורק טיימס בעשרים ושלוש שנים, תצטרכו לעיין ב-3228 ספרים. חישוב קצר: כל ספר ארבע שעות, זה כמעט 13 אלף שעות. 538 ימים של קריאה. אם תקראו 24 שעות ביממה בלי הפסקה. אם תקראו רק – נניח – שלוש שעות ביום – ובואו נודה על האמת, רק מעטים יכולים לקרוא כל כך הרבה שעות כל יום – מדובר ב-12 שנות קריאה. כלומר עד שתסיימו את המומלצים של 2000 עד 2024, תצטרכו להתחיל לקרוא את המומלצים של 2024 עד 2036. זו לא בדיוק תוכנית ריאלית. לכן – אין ברירה אלא לצמצם. מה מעניין אתכם, מה חשוב לכם, מה מרתק אתכם. אני מוותר על ״פשע אמיתי״ – ספרים שמתעדים פרשיות רצח או שוד או רמייה או קרטלים של סמים – ונוטה למדע והיסטוריה. בשנת 2022 יצאו 18 ספרי היסטוריה שהניו יורק טיימס המליץ עליהם. קראתי שלושה. המומלץ מביניהם, לטעמי הוא The Ark of a Covenant של וולטר ראסל מיד, שקראתי את כל ספריו (וזה אינו הטוב שבהם: קראו קודם את Special Providence). ספר על יחסי ארה״ב וישראל, שלא תורגם לעברית. בין השאר, בגלל אורכו: כשבע מאות עמודים. הוצאה כלכלית כבדה על ספר שיהיה קושי להחזיר בו את ההשקעה. רק אם יימצא פילנתרופ שרוצה לממן הוצאה של ספר כזה, יש לו סיכוי להתפרסם כאן.
הנה תובנה אחת מתוכו: הדבר החשוב ביותר שארה״ב עשתה למען מדינת ישראל היה משהו שאתם בכלל לא לוקחים בחשבון – סגירת שערי ההגירה ב-1924. אלמלא נסגרו השערים לאמריקה, לא בטוח שישראל הייתה קמה. כך לפחות סבור וולטר ראסל מיד. ולא בטוח שהוא טועה.
