מאמרים

article icon
רק הגעתי, אבל מספיקות שלוש פגישות עם יהודים המעורים בקהילה כדי להתרגל לכך שזו המציאות החדשה של היהודים כאן, וגם שלנו בישראל. יהיו לה השלכות על אקדמאים ישראלים שרוצים לצאת למחקר בעולם. יהיו לה השלכות על בתי הוצאה. יהיו לה השלכות על החשיפה של ישראלים לתרבות העולם, ועל החשיפה של העולם לתרבות ישראלית. בקרוב ממש תוכלו לקרוא עוד מאמרים בנושא הזה במגזינים אמריקאים נחשבים, שכבר שלחו כותבים לראיין אמנים ישראלים. בקרוב ממש תוכלו לראות כיצד אווירת הדה-לגיטימציה מכרסמת בכוחה של ישראל לספר את הסיפור שלה.
כריכת הספר "כוחה של חרטה"
סלוגן הקיפוד יודע
הרשמה לניוזלטר

מאמרים קודמים

יומן אמריקאי: מי שלא דואג מדאיג

ניו יורק. נניח שספרו החדש של אתגר קרת לא יתורגם לאנגלית. כמה זה אכפת לכם? אני כמובן מניח שהספר יתורגם. קרת הוא סופר מצליח, בישראל ובעולם. הוא גם ישראלי שכותב בעברית, לפעמים גם עלינו. אם כי, נדמה לי שכתיבתו נעשתה עם השנים יותר בינלאומית, יותר סנטרל פארק מפארק הירקון. אבל זו רק התרשמות, שלא ממש בדקתי.

האם קרת גם ״ציוני״? אני נוטה לחשוב שכן. אבל לא שאלתי, וגם לא בטוח שזה משנה. ישראלי, יהודי, ציוני, התארים מתערבבים, בעיקר בפיהם ובעטם של מי שמחפשים להוקיע את כולנו. נכון – יש כמה שאולי יצליחו להימלט מהוקעה. כדי להימלט, הם ידרשו – אולי גם ירצו – להתנער מכל מה שרוב גדול של היהודים בכל העולם רוצים בו: קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בטוחה ומשגשגת. הנמלטים מהוקעה ידרשו להוקיע – הם ידרשו להכריז שישראל היא מדינה רצחנית שאינה ראויה להתקיים.

כריכת ספר של אתגר קרת

ערב בניו יורק. גשם קל. זה סופו של ״ממוריאל דיי״, יום הזיכרון האמריקאי, שאף פעם לא מרגיש כמו יום הזיכרון הישראלי, ועוד פחות מזה השנה. ״יש רק דבר אחד שכל האמריקאים מאמינים בו״, כתב דניאל פינק בעיתון וושינגטון פוסט: ״סופשבוע של שלושה ימים״. שבת, ראשון, זיכרון. תמיד בשני. היום הראשון הרשמי של הקיץ. כלומר, יום לחוף, לבריכה, לברביקיו, לפארק, לאופניים, לטיול, לכל דבר, רק לא לזיכרון. פינק הציע לאמריקאים להזיז את יום הזיכרון. הוא הציע כמה אפשרויות להזזה, אחת מהן, להצמיד אותו ליום העצמאות, כמו ״המודל בישראל״. ספרו האחרון של פינק – ״כוחה של חרטה״ – יצא לפני כמה חודשים בישראל. ספר מעניין. הוא ממליץ על חרטה באופן כללי. והשבוע המליץ לאמריקאים להתחרט על ההחלטה לקבוע את יום הזיכרון בימי שני (אגב, החלטה לא כל כך ותיקה, משנת 1968).

 

פינק מאפשר לתרגם את ספריו לעברית. הוא לא חייב לעשות זאת. יש כמה סופרים שמסרבים, וכמה סימנים מלמדים שמספרם עשוי לעלות. במקביל למאמרו של פינק בוושינגטון פוסט הופיע מאמר של ג׳יימי קירצי׳ק בניו יורק טיימס. הוא נפתח בסיפור שלא הכרתי, על רשימה שהועלתה לרשתות החברתיות, ומדרגת סופרים על פי רמת ה״ציוניות״ שלהם. כמו הרמזור של מירי רגב – רק ההפך. אצל רגב, מי שעולה במדרגות הקרבה מקבל יותר. הרשימה הזאת נועדה להתריע מפני סופרים שיש להם נטייה מסוכנת לא לשנוא את ישראל.

 

המאמר של קירצ׳יק ארוך, מפורט. הוא מתעד מזוויות שונות תופעה דומה: ניסיון להרחיק יהודים מקהילת הספרים האמריקאית. עורכים בהוצאות ספרים, סוכני ספרים, אגודות, מגזינים, כולם חשופים ל״קמפיין״ של הוקעה, אם אינם אדוקים מספיק בהוקעתם-שלהם את ישראל. וכמובן, מחוללי הקמפיין יטענו שאינם מכוונים ליהודים, אלא לישראל. אבל ההבדל קטן. רוב היהודים באמריקה הם אוהדי ישראל, רובם מרגישים קשר, לפחות כלשהו, לישראל. וגם אם יש להם ביקורת חריפה על הנהגתה או התנהגותה, וגם אם הם מסתייגים, או אפילו סולדים מהמדיניות שלה, רק מעטים מהם (אם כי קולניים) ירחיקו לכת עד כדי האשמתה ב״רצח עם״ או קריאה ל״ביטולה״.

רק הגעתי, אבל מספיקות שלוש פגישות עם יהודים המעורים בקהילה כדי להתרגל לכך שזו המציאות החדשה של היהודים כאן, וגם שלנו בישראל. יהיו לה השלכות על אקדמאים ישראלים שרוצים לצאת למחקר בעולם. יהיו לה השלכות על בתי הוצאה. יהיו לה השלכות על החשיפה של ישראלים לתרבות העולם, ועל החשיפה של העולם לתרבות ישראלית. בקרוב ממש תוכלו לקרוא עוד מאמרים בנושא הזה במגזינים אמריקאים נחשבים, שכבר שלחו כותבים לראיין אמנים ישראלים. בקרוב ממש תוכלו לראות כיצד אווירת הדה-לגיטימציה מכרסמת בכוחה של ישראל לספר את הסיפור שלה.

 

תחושת המצור תקשה במיוחד על מי שחשופים לעולם ומעוניינים בעולם. כלומר, בעיקר על הישראלים שגם כך חשים במצור, לנוכח ממשלה שקשה להם לקבל את תרבותה, לנוכח קבוצות חזקות בחברה שנעשות שבטיות יותר, לאומניות יותר, דתיות יותר. מצד אחד, את ארצם קשה להם לפעמים להכיר. מצד שני, בארצות אחרות מביטים בהם כעל שותפים לפשע דמיוני שלא בוצע. מצד אחד, מסובך להם יותר להתנחם בקשר לתרבות המערב המתנכרת להם. מצד שני, מסובך יותר להתחפר בתרבות הישראלית, המתרגלת בהדרגה לבידוד מצמצם משאר העולם.

 

מי מודאגים מהאפשרות שישראל ״תהפוך למוקצה במדינות המערב״? בסקר יוני של JPPI מצאנו תשובה לשאלה הזאת: במרכז ולשמאלו הדאגה גדולה. בימין-מרכז ובימין הדאגה מועטה. החילונים מודאגים, הדתיים והחרדים לא מודאגים. ויש כאן כמובן תשלובת של סיבות שנערמות זו על גב זו: אלה צורכים יותר תרבות מערבית, ואלה פחות – סיבה ליותר או פחות דאגה. אלה נוסעים יותר למדינות המערב לצרכי עבודה ובילוי ואלה פחות – סיבה ליותר או פחות דאגה. אלה מזדהים יותר או פחות עם ערכים שמקורם בתרבות המערב – סיבה ליותר או פחות דאגה. אולי טוב לישראל שהעולם מתנהל כך, ויכפה על האליטות שלה להישאר ולהתבצר, בהיעדר אלטרנטיבה. אולי רע לישראל שהעולם מתנהל כך, ויכפה עליה התנתקות מדורגת ממה שמחולל קדמה, שגשוג, התפתחות מדעית ואינטלקטואלית.

 

מי שאינם מודאגים מהאפשרות שישראל תהיה מוקצה, אולי חושבים שהתרבות היהודית מספיקה לקיום רוחני גם בלי תוספות, אולי משלים את עצמם שהיהודים חכמים מספיק כדי להתקדם בלי קשר לשאר העולם. הם טועים. התרבות היהודית עשירה, אבל מתעצמת דווקא בממשק עם תרבויות אחרות. היהודים חכמים, אבל חוכמתם מתגלה כאשר הם מוותרים על מחנק התרבות של השטעטל ונושמים גם אוויר של תרבויות אחרות. על זה כתבתי, כבר לפני כמה שנים, בספר ״היהודים, 7 שאלות נפוצות״, בפרק שעסק במה שנהוג לקרוא לו ״הגניוס היהודי״. הנה, כך כתבתי:
רבים מאוד מהיהודים שתרומתם לאנושות ניכרת, הם דווקא יהודים שמרדו ביהדותם – אם בדת, אם במסורת, אם בעם, אם בתרבות, אם במחדל ואם במעשה. חלק ניכר מתרומת היהודים לאנושות היא מצד מי שבלטו בתלישותם מהעולם היהודי – שהם או הוריהם בעטו במסורת היהודית. אלה אישים שהיהדות היתה אולי כַּן השיגור שלהם, אך שבהמראתם להצטיינות, למהפכנות, לפריצת דרך, התרחקו ממנה, השאירו אותה מאחור. ״זו עובדה מעניינת ואולי גם מטרידה״, כך כתבתי, ״שמעלה שאלות מעניינות ומטרידות על סדרי העדיפויות של היהודים גם להמשך הדרך״.

 

בדרך לחנות הספרים בניו יורק, תחנה ראשונה כמעט בכל ביקור, הגם שלא נותרו הרבה כאלה, קשה שלא להרהר עד כמה ״המאה היהודית״ כרוכה ביכולתם של יהודים לקיים ממשק פורה ולעומתי עם עמיתים: המחזאי והעיתונאי הרצל, הפיזיקאי איינשטיין, הפסיכואנליטיקאי פרוייד, הסופר קפקא, שממש עכשיו אפשר לציין מאה שנה למותו. לניתוק של היהודים מהתרבות המערבית, לניתוק של ישראל מהתרבות המערבית, יהיה מחיר כבד. זה ללא אומר כמובן שישראל, או היהודים, צריכים לוותר על עמדתם הנחרצת שגם להם מגיעה מולדת. זה לא אומר כמובן שישראל, או היהודים, צריכים לקבל תכתיבים שיקשו עליהם לשמור על שלומם ועל חייהם.

 

אבל לדאוג צריך. לדאוג זה המינימום. מי שלא דואג – מדאיג.

 

המאמר פורסם במקביל גם באתר המדד, לפוליטיקה, חברה, תרבות וזהות בישראל

הקודמים

איל חולתא, מה עשינו לא נכון?

שיחה על קנדי וקובה, על אולמרט ולבנון, על נתניהו ופתיחת אופציות, על המבט מוושינגטון, על סין ומלכודת תוקידידס, על ביידן והחותים, על פוטין ואיום הגרעין, על מוחות בצלוחית, רשתות חברתיות, רשתות של חיידקים, קבעונות פסיכולוגיים, שבירות ואנטי שבירות, שאיפות פוליטיות, בינה מלאכותית. וגם על דאגות. הרבה על דאגות.

להמשך »

יומן אמריקאי: מי שלא דואג מדאיג

רק הגעתי, אבל מספיקות שלוש פגישות עם יהודים המעורים בקהילה כדי להתרגל לכך שזו המציאות החדשה של היהודים כאן, וגם שלנו בישראל. יהיו לה השלכות על אקדמאים ישראלים שרוצים לצאת למחקר בעולם. יהיו לה השלכות על בתי הוצאה. יהיו לה השלכות על החשיפה של ישראלים לתרבות העולם, ועל החשיפה של העולם לתרבות ישראלית. בקרוב ממש תוכלו לקרוא עוד מאמרים בנושא הזה במגזינים אמריקאים נחשבים, שכבר שלחו כותבים לראיין אמנים ישראלים. בקרוב ממש תוכלו לראות כיצד אווירת הדה-לגיטימציה מכרסמת בכוחה של ישראל לספר את הסיפור שלה.

להמשך »
0
    סל הספרים
    הסל ריקחזרה לחנות