גם רודף העפיפונים של חאלד חוסייני הוא ספר אסייתי. הפעם אפגניסטאן. ו״הדבר שסביב צווארך״ (The Thing Around Your Neck) הוא ספר אפריקאי, ניגרי. חצי שמש צהובה, של אותה מחברת, צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, תורגם לעברית. וכך גם היביסקוס סגול. וכך גם אמריקנה. שניהם רומנים. הדבר שסביב צווארך הוא אוסף סיפורים. למיטב הבנתי, הוא לא תורגם. כל ספריה של המחברת עוסקים בתמה גדולה אחת: המאבק של נשים בעולם האפריקאי למצוא לעצמן מקום וקול בעולם. אמריקנה הוא רומן שבו צעירה מוכשרת יוצאת מניגריה לארה״ב, ואז חוזרת לניגריה. באמריקה היא מגלה שצבע העור שלה מייחד אותה לעומת רוב האוכלוסייה, ומבדיל אותה, ומקשה עליה. כמו נייטיב סאן, גם זה ספר שיש בו ביקורת חברתית נוקבת על ארה״ב.

בכמה רשימות של ״הספרים של קמלה״ שיש ברשת מצאתי את צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, באחרות היא לא הופיעה. במקומה הייתה בהן טוני מוריסון. ומכל ספריה, שיר השירים אשר לסלומון, שתרגם לעברית אהרן אמיר. על מה הספר הזה? הביקורת שנכתבה עליו בניו יורק טיימס ציינה, בצדק, ש״כל ניסיון לתמצת את העלילה יהיה אבסורדי״. יש איש שכינויו ״מילקמן״ שמסתובב באמריקה, חצי אמיתית, חצי בדיונית, מוקף בדמויות סהרוריות ובסיפורים שאמיתותם ומשמעותם לא ברורה. אבל גם הם מצטברים לחיפוש של איש שחור אחר שורשיו.

מהי בחירתה של קמלה האריס? כמו בחירתם של פוליטיקאים אמריקאים רבים, שיש להם מנהג להמליץ על ספרים אהובים, לבחירה יש משמעות. לכל דבר שמנהיג ציבורי עושה בפומבי יש משמעות (דיברנו על זה קצת בפרק ההסכת ״שאלות ותשובות״ על משטר, אמריקה וחרדים).

יש כמובן משמעות גם לשאלה מתי הם ממליצים על הספרים. ראו, לדוגמה, את רשימת חמשת הספרים המומלצים של ביל קלינטון משנת 2011, יותר מעשור לאחר שסיים את תקופת נשיאותו – אבל בזמן שעוד היה מחויב בזהירות ציבורית, בגלל שרעייתו היתה בדרכה לנסות להעפיל לאותו תפקיד. מה בולט ברשימה שלו? קודם כל, שמדובר בארבעה ספרי עיון ומחזה, לא ברומנים. הוא המליץ על הביוגרפיה של ירושלים, מאת סימון סבאג מונטיפיורי. הוא המליץ על הביוגרפיה של לינקולן, שכתב דייויד הרברט דונלד. על המחשבות הקלאסיות של מרקוס אורליוס. על ״דרכו של עולם״, מאת דיוויד פרומקין (לעברית תורגם רק הספר של פרומקין השלום האחרון, על הולדתו של המזרח התיכון המודרני). המחזה שקלינטון המליץ עליו הוא גירסה של המשורר, זוכה פרס הנובל, שיימוס הייני ליצירה פילוקטטס של סופוקלס. לא קראתי. וזה מעורר סקרנות.

הבחירה של האריס שונה מאוד מזו המאוחרת של קלינטון שהצגנו כאן. זו בחירה בחיפוש אחר זהות, אחר שורשים, זו בחירה בהזדהות עם אסייתים ושחורים, זו בחירה ברומנים ספרותיים. האריס בחרה ספרים מהסוג שקוראים בוחריה המשכילים, הלבנים, בוגרי הקולג׳ים היוקרתיים, האולטרה ליברלים. היא בחרה ספרים טובים מאוד, ומאופיינים מאוד. ספרים שהמסר הפוליטי המצטבר שלהם מעורפל בפרטיו אבל ברור בתבניתו הכללית. אולי אפשר ללמוד מהם משהו עליה. אולי אפשר ללמוד מהם משהו על התדמית שהיא רוצה לטפח, או לפחות רצתה.