בתמונה: הספר הטוב ביותר של האקונומיסט לשנת 2024, העוסק בסיפורה של העורכת שעומדת מאחורי חלק מהסופרים החשובים ביותר של המאה העשרים.
תפקידו של עורך ספרים – וגם זו תהיה במקרים רבים עורכת – הוא לסייע לכותב לארגן את המחשבות על הדפים. נו – תאמרו – כך נדע אם הייתה עריכה לא טובה. אם המחשבות אינן מאורגנות היטב, העריכה הייתה לא טובה. זו תהיה אמירה נכונה במקרים שבהם לעורך יש יכולת לשכנע או לכפות על הכותב את החלטותיו והעדפותיו. כלומר – זו לא תהיה אמירה נכונה אף פעם. לעורכים בעיתונים מסוימים יש כוח כזה, כוח להיות הקובעים האחרונים. כאשר יש להם כוח כזה, הם יכולים לקבל החלטות סגנוניות בניגוד לדעתם של הכותבים (לא תמיד, ולא בכל חלק של העיתון ולא מול כל כותב). על טקסטים בעיתון, בעיקר בעמודי החדשות, קל הרבה יותר לכתוב שהייתה עריכה טובה, או לא טובה.
לעורכי ספרים אין כוח כזה.
ספרים הם יצירה של כותביהם. העורכים יכולים לסייע, לסנן, לקבוע גבולות. הם יכולים לומר: על ספר כזה איני רוצה להיות חתום. הם יכולים לומר: ספר כזה לא ייצא בהוצאת הספרים שאני העורך שלה. אבל את זה הם יאמרו רק במקרה קיצוני במיוחד. ברוב המקרים, היחסים בין כותב ועורך הם יחסים של אמון, של כבוד הדדי, ושל לא מעט משא ומתן, וכן, לפעמים גם של הפעלה מתונה של כוח. זה אומר שבחלק גדול מהמקרים, אולי ברובם, מי יודע, ״עריכה לא טובה״ תהיה למעשה תוצאה של כתיבה לא טובה שהכותב סירב לשנות, או של כתיבה לא טובה שגם אחרי משא ומתן נשארה בינונית. המבקר לא יכול לדעת אם מה שהוא רואה מול עיניו זה הטקסט המקורי שהעורך לא נגע בו (עורך לא טוב), או אולי הטקסט המקורי שהעורך לא הצליח לשכנע את הכותב לשפר (עורך טוב, אבל לא עקשן), או אולי הטקסט כפי שהעורך אילץ את הכותב לקבל (עורך עקשן שהפעיל כוח, אולי מוגזם).
וכל זה מסתבך עוד יותר בעידן שאנו חיים בו, ושחלק ניכר מהספרים שיוצאים בו לאור הם ספרים שהכותב, או מישהו מטעמו, שילמו להוצאת הספרים ולעורך כדי שיצאו לאור. ספרים ממומנים היו בעבר סמן של איכות פחות טובה. היום הם שגרה שאין מנוס ממנה. כמה מהספרים הכי טובים שקראתם בשנים האחרונות הם ספרים שיצאו במימון הכותב. כמה מהספרים שזכו בפרסים הכי חשובים בשנים האחרונות הם ספרים במימון הכותב (או ״השתתפות״, כמו שהוצאות אוהבות לקרוא לזה, כדי לכבס את המציאות). הוצאות הספרים לא יכולות להרשות לעצמן יותר מכמה הימורים יחסית בטוחים בשנה. הן יכולות להוציא על חשבונן את מי שהן יודעות מראש שימכור הרבה ספרים, ואולי עוד קצת ספרים שהן פחות בטוחות ביחס לסיכוי שלהם. אבל רוב ההוצאות, רוב הזמן, נדרשות לאמירה קשוחה: הספר טוב – קשה לנו להאמין שנרוויח – נשמח להוציא אם יש מי שיממן.
זאת המציאות בישראל של היום: אם לא יהיו ספרים במימון הכותבים, יהיו הרבה פחות ספרים. יהיו פחות ספרי ביכורים, פחות ניסיונות חדשניים, פחות הרפתקנות ספרותית, פחות חריגה ממיינסטרים שאפשר למכור יחסית בקלות, פחות עיסוק בנושאים שהקהל שלהם מלכתחילה מצומצם. אלא מה: יחסיו של הכותב עם ההוצאה לאור משתנים כאשר הכותב משלם על הוצאת הספר. באופן טבעי, התשלום שוחק את כוחה של ההוצאה, ומחזק את כוחו של הכותב, שהוא עכשיו לקוח. זה לא אומר שלהוצאה כבר אין כוח. היא עדיין יכולה לקבוע תו תקן של איכות ולסרב להתפשר עליו. ויש הוצאות שמקפידות לעשות זאת. אבל לכותבים משלמים קשה יותר לקבל את סמכותו של העורך כאשר הם המשלמים את שכרו. הם לא רק יוצרים נתמכים, הם גם צרכנים המצפים לשירות. ובמקרים מסוימים, שירות משמעו עורך שיקבל את דעתם, ולא כזה שיתעקש איתם על דעתו.
הנה, זו בחירתו האמיתית של העורך: האם הוא מספק שירות ללקוח – קרי, הכותב – או מספק שירות לטקסט שמונח לפניו – שהוא הדבר העיקרי, אבל אינו הלקוח. עריכה טובה היא זו שמתמקדת בטקסט. אבל לטקסט יש כותב, ורק בעולם דמיוני אפשר להתעלם מהכותב לטובת הטקסט, ורק בעולם דמיוני אפשר להניח שהכותב יוותר על זכותו למשא ומתן על הטקסט (מה גם, שייתכנו בהחלט מקרים, ולא בהכרח מעטים, שבהם הכותב צודק יותר מהעורך), ורק בעולם דמיוני אפשר להניח שאם העורך צודק הכותב תמיד ישתכנע. מי שמכיר כותבים יודע, שקשה להם להשתכנע. הם אוהבים את השפה שלהם, את הבחירות שלהם, את הטקסט שלהם.
מכיוון שכך, רק בעולם דמיוני אפשר לכתוב בביטחון ״עריכה לא טובה״ על ספר ספציפי. עריכה לא טובה אפשר לזהות רק על פני זמן. תו ההיכר של עריכה לא טובה יהיה שובל ארוך של ספרים לא טובים שיצאו תחת ידו של אותו עורך – שכנראה אין לו סטנדרטים גבוהים. מה שכן, בעולם אמיתי אפשר לכתוב: ״ביקורת לא טובה״ על ביקורת ספציפית. משמעותה במקרה הזה: ביקורת של מבקר שאינו מבין את מערכת היחסים שבין כותבים לבין עורכים, ואת האופן שבו ספרים נערכים בישראל של 2025.
