בשלוש הרשימות האחרות יש שלושה ספרים שמופיעים פעמיים. כלומר, ספרים שיש עליהם סוג של קונצנזוס שהם באמת מהטובים ביותר של השנה. שניים מהם נוגעים בליבת המחלוקת החברתית והפוליטית של אמריקה היום. I Heard Her Call My Name הוא ספר על שינוי מין. ממואר שנושאו הוא גם הנושא שעומד במרכזה של מלחמת התרבות האמריקאית. בית המשפט העליון קיים עליו דיון בדצמבר. הקונגרס החדש יידרש אליו בינואר. אבל מעבר לשאלות האידיאולוגיות והפוליטיות, ישנם גם החיים עצמם. חייה של הסופרת לוסי סנטה, שכותבת שידעה מאז ילדותה שהיא טרנסג'נדרית. הספר שלה מדלג בין שלב ה״מעבר״ שלה, בשנת 2021, השלב שבו הפכה מ״לוק״ ל״לוסי״, לבין שאר תולדות חייה.

הניו יורק טיימס והניו יורקר מסכימים שגם Everyone Who Is Gone Is Here הוא ספר חובה של שנת 2024. למה חובה? כמובן, כי הוא כתוב היטב, חכם וקולח, וגם משום שהוא נוגע בסוגיה חשובה עוד יותר, פוליטית וחברתית, מסוגיית הטרנסג׳נדרים: גל ההגירה דרך מקסיקו לארה״ב. גל ההגירה שעליו נישא דונלד טראמפ לכהונה שנייה בבית הלבן, בזכות הבטחה לבלום אותו, ולגלגל אותו לאחור בגירוש המוני של מהגרים לא חוקיים. ג׳ונתן בליצר, שכתב את הספר הזה (וכותב בקביעות בניו יורקר, כך שטענות על העדפה לחברים יכולות בהחלט לעלות כהסבר להופעה שלו בשתי רשימות), מתאר את ההיסטוריה שהובילה את אמריקה למשבר. המלחמות הקטנות של המלחמה הקרה במרכז אמריקה, עליית קרטלי הסמים, המדיניות שנקבעת בוושינגטון, ומתגלגלת מממשל לממשל עם פחות הבדלים מכפי שנדמה. ב-2025, כאשר טראמפ ינסה לממש את תוכנית הגירוש שלו, הספר של בליצר ייעשה עוד יותר אקטואלי. מערכת ההגירה האמריקנית שהוא מתאר היא עצמה ״קורבן של התפקוד הלקוי שלה״. הערימה המתגבהת של בקשות מקלט מעודדת עוד יותר אנשים לבוא בו כדי להישאר בארה״ב, עד שיתברר עניינם; חוקים נוקשים ובקרת גבולות מגדילים את קבוצת המהגרים ש"לכודים" בארה״ב ללא תיעוד; כללים שנועדו להגן על ילדים בגבול מעודדים הורים לשלוח ילדים ללא ליווי. אם הנושא מעניין אתכם – זה ספר ששווה בהחלט לקרוא.

הספר השלישי שמופיע פעמיים הוא כרך עב כרס שמחזיק ביוגרפיה של הנשיא לשעבר רונלד רייגן. מקס בוט, כותבו של הספר הזה, הוא בעל טור מוערך, בעל נטייה ניאו-שמרנית, שכותב רבות על מדיניות חוץ ובטחון אמריקאית. ספרו על רייגן זוכה לשבחים, בין השאר, משום שאינו ספר שסוגד לרייגן. בוט יכול היה ליפול למלכודת של סגידה, אבל ככל שהעמיק לחקור את ההיסטוריה של רייגן, כך נשחקה התפעלותו מהנשיא החשוב הזה.

״ספרו של בוט״, כתבה ההיסטוריונית ג׳ניפר ברנס על הספר הזה, ״נכנס לשדה צפוף, אך בולט במחקר העמוק שלו, בפרוזה הבהירה ובשליטה בהקשר הפוליטי והחברתי הרחב של נושאו. ׳רייגן׳ צולל היישר לתוך הסתירות שהגדירו את האיש. הוא היה המבקר הקטלני של הממשל הפדרלי שחולל את התרחבותו העצומה; הארכי-שמרן שהקל את חוקי ההפלות כמושל קליפורניה; המתקשר הגדול שנטה למונולוג ואנקדוטות חוזרות; האלוף הגרוש של ערכי המשפחה עם משק בית לא תפקודי עד כאב״.

אי אפשר להבין את מה שקרה לאמריקה בלי להבין את מה שקרה לרייגן, שהחל את דרכו כאיש צעיר כתומך של הניו דיל הדמוקרטי, וסיים אותה כאייקון שמרני. אי אפשר להבין את הנסיקה של דונלד טראמפ בלי להבין את זו של רייגן. ובעצם, זו השאלה הגדולה שמרחפת מעל הביוגרפיה החדשה שכתב בוט – האם, עד כמה, כיצד, רייגן הוא המבשר של עידן טראמפ (ואם הוא המבשר, זה ישנה כמובן את האופן שבו ההיסטוריה תקרא את תרומתו לאמריקה).

זה הספר שהזמנתי לקריאה אחרי שעברתי על הרשימות. חשבתי לקרוא אותו כבר קודם, אבל 800 עמודים הם השקעה משמעותית של זמן, וכבר קראתי שלוש או ארבע ביוגרפיות של רייגן (לו קנון היא המומלצת לטעמי, אבל מדובר בשני כרכים). מצד שני, הזמן עובר, מסמכים חדשים יוצאים לאור, פרספקטיבה חדשה מאפשרת מבט חדש. 34 דולר. זה מה שיעלה לי העלעול השנתי ברשימות הספרים הטובים ביותר. העותק צפוי להגיע בתחילת ינואר.