נותרו כמובן שאלות של סוג המסר, קודר או יותר קליל, מפחיד או ידידותי, ובהתאם, גם הצבעים. המעצב, אמרי זרטל, יצא לדרך וחזר עם כמה אפשרויות טובות מאוד. הבעיה, כרגיל, היא שכל אחד ואחת חשבו שאופציה אחרת היא הטובה מבין כל הטובות. זה כלל ידוע בקרב עורכי ומעצבי ספרים: ככל שמתייעצים יותר כל מתבלבלים יותר, בעיקר כשמדובר בכריכות. אם יש שלוש אפשרויות, יהיו ארבע דעות, מחולקות בערך רבע-רבע-רבע-רבע. אם יהיו שתי אפשרויות, חצי יאמרו זאת וחצי יאמרו השנייה. בסוף, צריכה ליפול הכרעה. ויש להכרעה כמה כללים קבועים וכמה פחות קבועים.
הראשון, והחשוב ביותר: לא יכול לצאת ספר שהמחבר/ת שלו לא אוהב/ת את העטיפה שלו. הספר הוא של המחבר. לפעמים, די בזה כדי להכריע. יש כמה הצעות טובות, המחבר אוהב רק אחת מהן. סוף. הבעיה מתחילה כאשר גם המחבר לא יודע להכריע, או משנה את דעתו כל יומיים, או לא אוהב אף אחת מההצעות הטובות, ורוצה דווקא הצעה לא טובה (בעיני כל האחרים).
במקרה כזה משתמשים בכלל השני: להיזכר מה התפקיד של הכריכה. חשוב מאוד – התפקיד שלה איננו לספר את כל מה שיש בספר. מי שמתעקשים שהעטיפה תדייק את הניואנסים שמקופלים במאתיים או שלוש מאות עמודים, כנראה לא כתבו שום דבר חשוב, או מאוד יסתבכו עם העטיפה. ספר טוב הוא ספר שאי אפשר לסכם את מה שכתוב בו באימאג׳ אחד, ולכן, אין טעם לנסות. התפקיד של העטיפה הוא לתת תחושה וכיוון, למשוך תשומת לב, להבהיר במה בערך מדובר, לא לצייר בתמונה אחת את הסיפור של כרך שלם.
והנה כלל שלישי: לא להגזים בחשיבות של העטיפה. כלומר, עטיפה היא דבר חשוב, אפילו חשוב מאוד, אבל לפעמים המחברים הולכים לאיבוד, נקלעים לשיתוק, בגלל שנדמה להם שכל דבר פחות ממושלם יהיה אסון. זה כמובן לא כך. לכל ספר, או כמעט לכל ספר, אפשר לעשות כל מיני עטיפות מתאימות. לכל ספר אפשר להתאים חליפה כזאת או חליפה אחרת, ולפעמים צריך פשוט להוציא את החליפה הנקייה מהארון ולהניח שיהיה בסדר. לא להחליף חמש עשרה חליפות עד שחוזרים לראשונה, ומבינים שהחתונה לא תשתנה הרבה בגלל שבחרנו ללבוש את האפורה כהה או האפורה בהירה.
אחרי כל זה, דוגמאות. ולכל אחת מהן ניתן גם הסבר קצר למה לא בחרנו בה. לא בטוח שתסכימו עם ההסבר. בהחלט יכול להיות שתאמרו לעצמכם – ״טיפשים, הם היו צריכים לבחור דווקא את זאת״. כבר אמרנו, קשה להסכים על העטיפה הנכונה. קשה להגיע לקונצנזוס. הנימוקים שלנו לא יהיו בהכרח הנימוקים שלכם. אלה נימוקים של תחושת בטן ולא של דיוק מדעי.
דילמה: יום או לילה?
מה ההבדל בין שתי אלה? שמיים יש, עננים יש, חיילים יש. בתמונה אחת בתנועה קדימה, בתמונה אחת בלי תנועה. לאחת צבעי יום, לשנייה צבעי לילה. בשתיהן החיילים לא מזוהים, לא מישירים מבט, הם אנונימיים, כמו חיילים של גזירי נייר, לא כמו בני אדם שאפשר להזדהות איתם. למה לא בחרנו באלה? בעיקר כי חשבנו שיש טובות יותר.
דילמה: מפחיד או גנרי?
כאן כבר הייתה התלבטות אמיתית. בעיקר משום שלא מעט אנשים שהתייעצנו איתם הצביעו על העטיפה הימנית ואמרו ״זאת״. היא תופסת את העין, היא כזאת שאי אפשר להתעלם ממנה. מצד שני, היא קודרת, קצת אלימה, קצת מפחידה. יהיו מי שלא ירצו לגעת בה. העטיפה משמאל היא ההיפוך שלה. היא מה שנקרא ללכת על בטוח. לא תדהים אף אחד, לא תרתיע אף אחד. ברירת מחדל טובה לספר. הבעיה – לכל ספר על מלחמה. לאו דווקא לספר של היימן. את הימנית פסלנו, לא בלי קושי, בגלל החשש שתרתיע לא פחות מכפי שתמשוך. את השמאלית שמרנו למקרה שלא נצליח למצוא משהו שיראה לנו עוד יותר טוב. היא בהחלט הייתה יכולה להיות האחת – אם לא היינו מוצאים האחת אחרת.
דילמה: סוס או לא סוס?
אנחנו קצת מזייפים את הדרמה. האמת היא שמהרגע הראשון הכריכות האלה, ובמיוחד זו שנבחרה, היו בצמרת. בין שתי אלה, היתה קצת התלבטות, בעיקר לי. הסוס משדר משהו קצת יותר דינמי, התוספת של הרגמים למטה מחייבת עוד מבט, כלומר, מערכת את הקורא/ת בחנות לעוד רגע של התלבטות. אבל בסוף הכריע הניקיון של השמאלית, והגיוון של שלושה חיילים, כל אחד במדיו. בחרנו נכון? לא בחרנו נכון? זו הכריכה של ״פחד, חרטה ומשאלת לב״. אין לנו פחד – כי הספר באמת מרתק. אין לנו חרטה – כי הכריכה נראית לנו מיום ליום יותר נכונה. משאלת לב יש – שתקראו. כמובן, כל בכל הוצאת ספרים, זו משאלת לב שיש לה גם צד מעשי, כלכלי. אבל את הקיפוד והשועל הקמנו כדי להוציא ספרים, וכאלה שבאמת מיוחדים וטובים (בעינינו – גם ספרים הם עניין של טעם ונטיית לב). אז כן, יש לנו משאלת לב שחורגת מעבר לשאלה היצליח-לא-יצליח המסחרית. משאלת לב שעוד יש מספיק קוראות וקוראים שמוכנים להשקיע מעט כסף ומעט זמן, והרבה מחשבה, ברעיונות מעניינים ובספר טוב.
