האם רק נדמה שבשנים האחרונות הזוכים פחות מתורגמים? יון פוסה, זוכה השנה שעברה, תורגם מעט. אנני ארנו, של שנה לפניו, שני ספרים. עבדולראזק גורנה מזנזיבר, למיטב הבנתי, לא תורגם. חלק משיריה של לואיז גליק, היהודיה אמריקאית, תורגמו. את פיטר הנדקה הגרמני קל למצוא בעברית. גם את אולגה טוקרצ׳וק, גם את קאזואו אישיגורו. משל סבטלנה אלכסייביץ' תורגם ספר אחד, לאחר שזכתה בפרס נובל, בשנת 2015. פטריק מודיאנו תורגם. הוא צרפתי. משל מו יאן, הסיני, תורגמו ארבעה ספרים.

אז אולי ממשיכים לתרגם את מיטב ספרות העולם באותו קצב? נדמה לי שבכל זאת התשובה היא שזה קורה פחות. וגם שמה שמתורגם זוכה לפחות הצלחה (אם כי, טוקרצ׳וק שהוצאת פרדס הימרה עליה, מוכיחה שלפעמים דווקא כן). וגם, שההוצאות שמהמרות על הספרות האיכותית הזאת הן הוצאות קטנות יותר, ולא הוצאות הממסד הגדולות. וגם, שאם מסתכלים על מה שתורגם בעשור האחרון, נניח, אחרי 2015, רואים את הירידה יותר בבירור. כלומר, זה שאישיגורו מתורגם, זה בגלל שהתחילו לתרגם אותו כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת והספרים יחסית הצליחו, אז ממשיכים לתרגם. לעומת זאת, סיכוייו של מי שלא תורגם בשנים המוקדמות יותר לקבל כאן הזדמנות נמוכים יותר. יהיה מעניין לראות האם הוצאה כלשהי תהמר על האן קאנג אחרי שהספר הראשון שלה לא נרשם כהצלחה מסחררת – ובכל זאת אחרי שזכתה בפרס נובל.

האם העובדה שזכתה בנובל תעלה את הסיכוי שתושיטו יד לספר שלה על המדף בחנות? זו שאלה שיש בה עניין, ואולי יש לה גם חשיבות, כי היא מעידה, בין השאר, על הצורך של ישראלים – שאני לא בטוח עד כמה הוא קיים, ובקרב איזה קהלים – להרגיש שגם הם משתתפים בשיחת התרבות העולמית.

ישראל היא מדינה שבטית מאוד, שיחסיה עם שאר העולם, ועם תרבותו, מורכבים. בשנה האחרונה, מורכבים עוד יותר. הוסיפו לזה את העובדה שקריאת ספרים נמצאת בירידה בכל מקרה. את העובדה שההשקעה בתרגום של ספרים משפות שאינן אנגלית גדולה יותר. הוסיפו לזה את העובדה שהתרבות הקוריאנית זרה לנו. הוסיפו לזה את העובדה שיש קושי לייצר שיחה על קנון ספרותי (אם לא האזנתם, בשיחה שלי עם רוביק רוזנטל אנחנו עוסקים לא מעט במותו של הקנון). אחרי כל אלה, מה הסיכוי של האן קאנג להצליח כאן? ואל תגידו: הנה – טוקרצ׳וק. מפתח חשוב להצלחה של ״ספרי יעקב״ היא העובדה שטוקרצ׳וק כתבה על נושא קרוב מאוד ללב היהודי-ישראלי. היא כתבה על נביא השקר יעקב פרנק וחסידיו. כלומר, את העובדה שהספר מתורגם משפה אחרת, ושנכתב במסגרת התרבותית של מקום אחר, אי אפשר להכחיש. אבל קל מאוד לדמיין ספר דומה שנכתב על ידי ישראלי, בישראל או במקום אחר. קל מאוד לדמיין את יעקב פרנק ככוכב ספר של דוד גרוסמן, או יוכי ברנדס, או רובי נמדר.

שורה תחתונה? יש משהו שדומה לשורה תחתונה. מוטב שישראל לא תתנתק מהתרבות העולמית, מוטב שתשמור על קשר עין עם מיטב הספרות העולמית. ומצד שני, משאלה כזאת היא רק משאלה, לא פתרון לאתגרים שיקשו על ישראל להמשיך לשמור על קשר עין כזה. יש את אתגרי התרבות המקומית, שהולכת ומסתגרת, יש את אתגרי ההיתכנות הכלכלית בשוק ספרים מתכווץ ולא רווחי. יש את אתגר הקוראים – שהרי, אפשר לתרגם מה שרוצים ולפרסם מה שרוצים, אפשר לגלגל את האבן מעל הבאר הספרותית, אבל אי אפשר להכריח את הקוראים לשתות ממנה. גם לא כשמדובר בפרס נובל.