כל המאמרים

נשים נושאות על ראשן את דתיותן כמגדל גבוה, וגם מצטופפות ליד דוכן הספרים שמציע להן את מה שבאף בית כנסת או בית ספר דתי (והאמת, גם לא בבית ספר חילוני) לא היו מקריאים בקול

אם פיליפ רות׳, או נורית זרחי, מודיעים במפגיע על פרישה, או חצי פרישה, הם מבקשים להעביר מסר. הם מבקשים לומר: עבר זמננו. זו אמירה אישית, וגם אמירה תרבותית

אנחנו לא רוצים להתעלם ממה שקורה, או לעשות כאילו לא אכפת, או לא חשוב. אנחנו לא רוצים להציע שאפשר לחזור לשגרה, כי אי אפשר לחזור לשגרה. אז מה בכל זאת? ננסה להציע את האפשרות הבאה: מכיוון שמדובר כנראה במאבק ארוך, רב רבדים, ולא בעניין של עוד שבוע שבועיים ונגמר – מכיוון שכך אי אפשר לקחת את כל הזמן המעט שיש ולשעבד אותו רק לזה