העולם השתנה, אמרה נורית זרחי, סופרת, משוררת, מיוחדת, לכתבת הארץ גילי איצקוביץ׳. העולם השתנה, ומשום כך, אמרה, לא תכתוב יותר ספרים לילדים. היא לא מתלוננת, כך אמרה, כבר עשתה די. אחרי גיל שמונים, לא נורא אם לא תכתוב יותר לילדים. כלומר, בעיניה זה לא נורא. כמה מקוראיה האוהבים ודאי יחשבו אחרת.
האם כותבים יודעים לפרוש? האם ישנם כותבים שבאמת פורשים? זו שאלה שהועלתה במגזין ניו יורקר, לאחר הודעת הפרישה מכתיבה של סופר אמריקאי נודע – פיליפ רות׳. סופרים אינם כמו שחקני כדורגל, שבשלב מסוים לא יכולים יותר, ועוברים לשחק במיאמי. הם אינם כמו רואי חשבון, שיוצאים לפנסיה כשכבר אין חובת עבודה. סופרים יכולים להמשיך לכתוב כל עוד מוחם צלול, ולעיתים קצת לאחר מכן. יש מהם שמיטב עבודתם נעשה דווקא קרוב למותם. יש מהם שתחילת דרכם בגיל מאוחר למדי.
רות׳ באמת פרש מכתיבת ספרים כפי שהתחייב, אם כי המשיך לעסוק בעניינים ספרותיים אחרים. ומצד שני, כפי שהניו יורק טיימס דיווח כמה שנים לאחר הודעת הפרישה, הוא עבר לנהל ״את החיים השקטים של פנסיונר באפר ווסט סייד (בבית שלו בקונטיקט, שם נהג להתבודד לצורך פרצי כתיבה ממושכים, הוא משתמש כעת רק בקיץ). הוא רואה חברים, הולך להופעות, בודק את המייל שלו, צופה בסרטים ישנים ב-FilmStruck… בריאותו של רות׳ טובה, אם כי הוא עבר מספר ניתוחים לבעיית גב חוזרת, והוא נראה עליז ומרוצה״.
עליז, מרוצה בבריאות טובה. זה מה שדיווח הניו יורק טיימס בינואר 2018. במאי של אותה שנה דיווח על מותו של הסופר. הרומן האחרון שלו, ״נמסיס״, יצא שמונה שנים קודם לכן, ב-2010.
מה מניע סופר לפרוש, ומה מניע אותו, או אותה, להודיע על פרישה? סופר יכול להפסיק לכתוב גם בלי להודיע. או להפסיק ואז לחזור בלי שיישמעו תלונות. ההודעה לא מתחייבת. לרובם (אפילו רות׳ לא חריג בעניין הזה) אין מיליוני מעריצים שתובעים רומן חדש בכל שנתיים. בודאי, אם סופר ייאלם דום, יעלו שאלות. אבל תמיד אפשר להשיב עליהן ב״כרגע אין לי מה לכתוב״ או ״בשלב זה אין ספר חדש״ או כל הסבר אחר שאין בו את הסופיות של פרישה. כלומר – אם רות׳, או זרחי, מודיעים במפגיע על פרישה, או חצי פרישה, הם מבקשים להעביר מסר. הם מבקשים לומר: עבר זמננו. זו אמירה אישית, וגם אמירה תרבותית. אמירה שחשיבותה דומה לחשיבות צאתו של ספר.
העולם השתנה, אמרה זרחי. עולם הילדים של היום כבר איננו עולם הילדים שעבורם כתבה בעבר. האם זה מצער? השאלה עלתה בשתי שיחות שקיימתי לאחרונה במסגרת הסכת הקיפוד והשועל. פרופ׳ אורי גניזי דיבר על השאלה מה לתת לילדים לקרוא אם רוצים שיקראו. התשובה שלו – באופן כללי – היא ״כל דבר״. כלומר, לתת לילדים לקרוא מה שמעניין אותם לקרוא, כי זו הדרך היחידה לבסס הרגל קריאה שאולי יוביל בעתיד לקריאה משמעותית. בשיחה שקיימתי עם פרופ׳ אביגדור שנאן, ותעלה בקרוב באתר, דיברנו על שאלות דומות. דיברנו על העברית שמשתנה, ועל כך שקשה לישראלים להבין את עגנון, ואולי אפילו את מאיר שלו. הם מבינים את השפה, אבל לא תמיד את ההקשר המקראי, כי צעירים ישראלים חילונים לא ממש יודעים תנ״ך. בצד השני, שנאן סיפר שקרא ספר אחד מסדרת הארי פוטר ואז חדל. זה לא העולם שלו. אלה לא האגדות שלו. ״זה לא הדור שלי״, כפי שאמר. לא במרירות, אלא בהשלמה (אם כי, ברגע אחד בשיחה כינה את הספרים שנכדיו קוראים ״גארבצ׳״).
גם רות׳ פרש כאשר הרגיש שהעולם משתנה. הוא היה, כפי שנכתב בהספד עליו, ״האחרון בקבוצת הגברים הלבנים הגדולים: שלישיית הסופרים – סול בלו וג'ון אפדייק היו האחרים – שהיו המגדל הספרותי האמריקאי במחצית השנייה של המאה ה-20. מר רות׳ חי יותר משני האחרים, זכה לתנופה חוזרת, יוצאת דופן, וכתב יותר רומנים משני האחרים״. הספרות האמריקאית בדור שאחריו אכן שונה מאוד. נעלמו הגברים הלבנים הגדולים. גם הספרות הישראלית משתנה, כמו החברה הישראלית. מרבים להספיד אותה, אך אין סיבה להספיד אותה. סופרות וסופרים מרבים לכתוב, מרבים לפרסם. יש מהם שכותבים היטב. גם לילדים.
שיחה עם הפרופסורים לבית בר אשר סיגל על ההגדה של פסח. על אפיקומן יווני, על מוסר אלוהי, על ארמית משובשת, על קשיים תיאולוגיים, על השפעה נוצרית, על שירה בערבית, על משה רבנו, על נעמי שמר, על חירות, על שוויון, על מדרשים. גם על גדיים ועכברים
רוצים לראות איך נראית עבודה על כריכה של ספר? המאמר הזה הוא לא בדיוק מאמר. הוא מצגת של כריכות. מראשונה ועד זו שנבחרה
