ישי (ג׳סי) פרס עושה דבר שאפתני. הוא עושה דבר חשוב. פרס מנסה להתניע שיחה קריטית לעתידה של ישראל, והוא מנסה לעשות את זה באמצעות ספר. מה שמעלה מייד את השאלה: האם זה בכלל אפשרי. כלומר, האם לספרים יש עוצמה מספקת בכדי להתניע שיחה חשובה של בני אדם עסוקים על נושא משמעותי.
לא קל להשיב על השאלה הזאת. אתם יכולים להתעניין אצל אנשי מכוני המחקר. בכל שנה יוצאים כמה עשרות מחקרים של מכוני מחקר על עניינים שונים. גם הם מנסים להשפיע על המציאות. חלקם בפורמט של ספר. ההצלחה בדרך כלל מוגבלת. מכונים שיש להם זרוע ביצועית, של לוביסטים, יחצ״נים, שיש להם קשר ישיר לשלטון, יכולים אולי להזיז קצת את המחוג. אבל במקרה כזה, לא בטוח שהעניין הוא הספר. העניין הוא הפעילות שמעבר לספר. ובמילים אחרות: הספר הוא לא הגורם לתזוזה, הוא התירוץ לפעילות שגורמת לתזוזה. כך שזה לא בדיוק מה שאנחנו מדברים עליו. אנחנו מדברים על הנעה לפעולה באמצעות הצגת רעיונות מורכבים על דפים ובתוך כריכה. על הדבר עצמו. האם הוא אפשרי?
לפעמים הוא אפשרי. הנה דוגמאות: בשנים האחרונות מיכה גודמן כתב שני ספרים ששינו מציאות. או לפחות התניעו שיחה ששינתה מציאות. הראשון היה מלכוד 67. זה הספר שהכניס לעולמנו את המושג ״צמצום הסכסוך״ ועשה אותו לאבן יסוד במדיניות הישראלית, לפחות לזמן מה. גם הממשל האמריקאי הקודם, ממשל דונלד טראמפ, התעניין ברעיונות שהובעו בספר הזה. זה לא אני אומר. זה דווח בעיתונות הישראלית והאמריקאית. ועוד דווח, שראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, וראש הממשלה בהווה, יאיר לפיד, קראו את הספר ומצאו בו השראה. יש אפילו מי שזה ממש מעצבן אותם. סימן מובהק שהספר משפיע.
גם הספר האחרון של גודמן, מהפכת הקשב, מחולל תנועה, אם כי בנושאים שהעיתונות קצת פחות מתעניינת בהם. כך שזו עוד הוכחה לאפשרות שספר שיש בו רעיונות חדשים, או שמתאר מציאות באופן משכנע, ישפיע על השיח הציבורי. ויש עוד הוכחות. ישראל השנייה של אבישי בן חיים מחולל מהומה, וגם שיחה. האם הוא משפיע על המציאות? זו שאלה יותר קשה. לא בטוח שמדיניות בנושא כלשהו תשתנה כתוצר ישיר של מה שיש בספר הזה. ומצד שני, בן חיים משפיע על תודעתם של אזרחים, ואולי גם על זו של מקבלי החלטות. בזה הוא מכשיר את הקרקע למהלכים ולתפניות שאולי עוד יבואו. אפשר להיות שמח מסדר היום שהוא מקדם, ואפשר להיות פחות שמח ממנו. אבל אי אפשר לקחת מבן חיים את הכישרון לעשות רעש, ולהפריע למנוחת השכנים. לפעמים, גם זה נדרש בכדי לעשות מספר משהו שהוא יותר מספר.
ג׳סי פרס, מחבר הספר החדש שנית לא תיפול, הוא לא הטיפוס של לעשות רעש, או להפריע לשכנים. אתם יכולים להתרשם ממנו אם תצפו בשיחה שקיימתי איתו לא מזמן. אין לפרס תוכנית טלוויזיה, הוא לא מוכר ברחוב, הוא לא עושה פרובוקציות כדי לזכות בתשומת לב. לפני שבוע, כששוחח קצרות עם נדב איל על ספרו, הוא לא מתח ביקורת על אף אחד, ולא האשים אף אחד בשום דבר, ולא נפנף באצבע, ולא חזה שחורות. פרס מציג את טענותיו החשובות, המרתקות, במתינות. הוא יודע לספר סיפור, אבל מתרחק בדרך כלל מהצהרות בומבסטיות. הנה – ניסיון להתניע שיחה בלי טריקים. ניסיון לשכנע אתכם לחשוב על משהו שצריך לחשוב עליו, בלי להיכנס לבהלה, ובלי לעשות פוליטיזציה, ובלי להתעסק בשאלה אם זה ביבי אשם, או לא ביבי אשם, או מישהו אחר אשם. גם בלי לקבוע שישראל הולכת בדרך לא נכונה. פרס לא מציע לוותר לאיראנים ולתת להם לפתח פצצה גרעינית בלי הפרעה. הוא לא מציע להפסיק את מאמצי הסיכול. הוא לא קובע שמדיניות הסיכול אווילית, או שהניסיון להפריע לחתימת הסכם גרעין מופרך.
הוא רק שואל שאלה פשוטה: מה התוכנית אם כל זה לא יצליח?
זו שאלה פשוטה ונוקבת, שהוא נותן עליה תשובה בכמה רבדים. מה אם התוכנית של ישראל לא תצליח? יש דברים שאפשר לדמיין שלא יצליחו, ופשוט אין עבורם תוכנית חלופית, וגם לא צריך. נניח, אם ישראל לא תצליח למגר את הפשע במגזר הערבי – אז היא לא תצליח. התוכנית החלופית היא לנסות שוב. או להמשיך לנסות. אין חלופה למיגור הפשע. ואם ישראל לא תצליח לבנות מספיק דירות לצעירים אז אין תוכנית חלופית. אנשים צריכים לגור היכנשהוא. אם ישראל לא תבנה, התוכנית החלופית היא בכל זאת לבנות. ואם לא בשנתיים, אז בחמש, או בעשר שנים. בסוף צריך לבנות, כי פשוט אין חלופה אחרת.
המצב עם איראן שונה. המצב עם איראן דינמי. ברגע מסוים – הרגע שבו לאיראן תהיה פצצה גרעינית, אם תהיה – הוא רגע שבו תוכנית הפעולה של עכשיו תיעשה לא רלבנטית. תוכנית חלופית לא תהיה אופציה, היא תהיה הכרח. ומכיוון שמדובר בהתפתחות שהיא א. אפשרית. ו-ב. חמורה מאוד – צריך להיערך אליה, גם אם הכוונה כרגע היא לנסות למנוע אותה. כי נניח שיש רק שלושים אחוז סיכוי שאיראן תפתח פצצה, או רק עשרים אחוז סיכוי, זה לא מצדיק חשיבה על האפשרות הזאת, שכולנו מבינים שהיא איום חמור על ישראל. וכמובן, אם יש שישים אחוז סיכוי, או שמונים אחוז סיכוי, כמו שחושבים כל מיני ישראלים שאמורים להבין בדברים האלה (נאמר, דן חלוץ), אז בוודאי שכדאי להתחיל לחשוב על התוכנית החלופית.
הספר של פרס הוא המבוא ההכרחי לתוכנית החלופית. מבוא לישראלים לקראת עידן חדש, שאולי יגיע בקרוב, ואולי ביותר רחוק, והלוואי שאף פעם, אבל אי אפשר להיות בטוחים בזה. מבוא לישראלים כדי שלא ייבהלו, כי בהלה היא לא תוכנית, ושלא יתייאשו, כי ייאוש היא לא תוכנית, ושלא יתעסקו במי אשם, כי מי אשם היא לא תוכנית. זה מבוא כתוב היטב, מלא בסיפורים, אנקדוטות, חוכמות, הסברים. מבוא שמשלב חוכמה של היסטוריה, של מדינאות, של אסטרטגיה, של פסיכולוגיה. מבוא מצוין כדי להתניע שיחה רצינית על נושא חיוני. מה שמחזיר אותנו לשאלה: האם ספר הוא כלי אפקטיבי להתניע שיחה רצינית על נושא חיוני?
ננסה תשובה: זה הכלי הכי טוב שיש. בטח אם רוצים שהשיחה תהיה רצינית. זה הכי טוב שיש, ולכן, נקווה שיצליח (זה כבר תלוי, במידה רבה, בכם).
תזכורת: הרשמו לניוזלטר שלנו, כדי לקבל עדכונים פעם בחודש על מה שקורה כאן.
והזמנה פתוחה למה ש(אולי) עוד לא שמעתם בפודקסט של הקיפוד והשועל, כולל:
שיחות
מיכאל אברהם, למי בדיוק אתה מתפלל?
אניטה שפירא, מי מנצח, היסטוריה או ספרות?
יצחק בן ישראל: אתה לא מודאג מהרמה הנמוכה?
נעה ידלין, מה ההבדל בין שיננית מיבנה לרקדנית מלאס וגאס?
מהדורות סולו
האם אנחנו בדרך לסדר עולמי חדש?
פסק דין ההפלות: השופטים השתגעו?
מה עם המוסר – ככה עושה מדינה יהודית?
שיחה על שירה, על אלוהים, על מחסומים, על נשיות, על חינוך, על דליה ולאה, על חלף עם הרוח, על אלתרמן, על זך, על חריזה, על פייסבוק, על סונטות, על התרחקות, על אבל, על אליטיזם, על אגוצנטריות, על חשיפה. מה עושה משוררת כשהיא קמה בבוקר?
הסיכום שלנו לכבוד פרק המאה, נקודת ציון שכמעט מחייבת לעצור לרגע ולהתבונן לאחור
שיחה על דברים שהיו ועודם אקטואליים – מנהיגות במלחמה, כוחן של מילים, אומץ לב, ראייה אסטרטגית, יחסים בין מדינות, אימפריות עולות ויורדות, ציר הרשע, כוח עמידה. שיחה על איש מיוחד בזמן מיוחד, ועל מה שאפשר או אי אפשר ללמוד ממנו
