writer

העובדה שהספר חמורו של משיח יוצא כעת מחדש, ומעורר שוב דיון, ומצית שוב מחלוקת, מעידה על ערכו. כאמור, לא אהבתי אותו, אך אין מנוס מהודאה שכנראה שהיה בו יותר מכפי שראיתי אז

איזה ספר היה יותר משפיע או חשוב, התנ״ך או ה״פרינקיפיה מתמטיקה״ של אייזיק ניוטון. ״אני לא חושב שאפשר להתווכח על זה״, אמר חוקר הנצרות בארט ארמן

לו היה ממנה את סוסו לוועדת שיפוט, כמעשה הקיסר קליגולה, אפשר היה לטעון שהמינוי לא ראוי, ועל כן יש להחרים את הפרס. אבל זה לא מה שקרה. השר מינה ועדה סבירה בהתחשב בנסיבות ובעמדות שלו. מכאן, הדרך פתוחה לכל תגובה

מה כתב פאוסט? הוא כתב ספר שתכליתו ברורה. לקחת כלים מארסנל העקרונות של הדיון בתלמוד ובכתבי חז״ל, ולהציע אותם לשימושו של הישראלי בן ימינו. כלים שמשמשים בניהול חיים, בניהול אנשים, ובהתמודדות עם אתגרים מסוגים שונים. כלים שיכולים לשמש גם בזירה הפרטית וגם בזירה הציבורית. אפשר להתווכח אם צריך כלים כאלה.

נשים נושאות על ראשן את דתיותן כמגדל גבוה, וגם מצטופפות ליד דוכן הספרים שמציע להן את מה שבאף בית כנסת או בית ספר דתי (והאמת, גם לא בבית ספר חילוני) לא היו מקריאים בקול

אם פיליפ רות׳, או נורית זרחי, מודיעים במפגיע על פרישה, או חצי פרישה, הם מבקשים להעביר מסר. הם מבקשים לומר: עבר זמננו. זו אמירה אישית, וגם אמירה תרבותית

אנחנו לא רוצים להתעלם ממה שקורה, או לעשות כאילו לא אכפת, או לא חשוב. אנחנו לא רוצים להציע שאפשר לחזור לשגרה, כי אי אפשר לחזור לשגרה. אז מה בכל זאת? ננסה להציע את האפשרות הבאה: מכיוון שמדובר כנראה במאבק ארוך, רב רבדים, ולא בעניין של עוד שבוע שבועיים ונגמר – מכיוון שכך אי אפשר לקחת את כל הזמן המעט שיש ולשעבד אותו רק לזה