כולנו כועסים לפעמים, עצובים לפעמים, מתחרטים לפעמים. כולנו שוגים באשליות, נאחזים בחלומות. לרגשות שלנו יש מחיר והשלכות, לעיתים רק עלינו, לעיתים גם על אחרים. אחת צועקת על פקיד הבנק, שלא החזיר טלפון בזמן. לשניהם לא נעים. אחד עצוב, כי החברים לא אהבו את התספורת. צריך לעודד אותו. רגשות הן בדרך כלל עניין לעיסוק פרטי, ליחסים בינאישיים. החרטה שלה היא שלה. האימה שלו היא שלו.

זה לא מה שמעניין את פרופ׳ גדי היימן. הוא מתעניין במקומות שבהם רגשות כמו כעס מובילים לקטל של מאות אלפים. הוא מתעניין במצבים שבהם רגשות כמו חרדה מדרדרות אימפריות לסף תהום. הוא מתעניין באירועים שבהם רגשות כמו חרטה מובילים מנהיגים להימורים מטורפים. למעשה, כפי שהוא מדגים בספר, כך מתנהל העולם. כך מוכרע גורלם של מיליארדים. יש משהו מתעתע בספר שלו: הוא מתאר תהליך עוכר שלווה, בסגנון קולח, כמעט מחויך. את העולם הוא מדמה לעיירת ספר במערב הפרוע. ״החוק קיים אך הנבלים בעיירה רואים בו המלצה בלבד… כיוון שכך, אף על פי שרוב התושבים בעיירה הם טיפוסים נורמטיביים, הם אינם מעיזים לצאת מפתח ביתם ללא אקדח בחגורתם. הפיתוי להשתמש בנשק קבוע״.

כאשר תתחילו לקרוא את הספר, אולי תחשבו לרגע שאתם כבר יודעים הרבה ממה שכתוב בו. אתם יודעים שהיפנים תקפו בפרל הרבור, שהצרפתים התעקשו להשפיל את גרמניה, שצ׳כוסלובקיה ננטשה, שישראל כבשה את חצי האי סיני, שרוסיה ואוסטרו-הונגריה התקשו להסתדר, שצ׳מברלין החניף להיטלר. אבל למה קרו כל הדברים האלה? היימן בוחן בדקדקנות תהליכים של קבלת החלטות. הוא מביט בחדות מפוכחת במניעים העמוקים, שמגלגלים מנהיגים ואומות לאסון ידוע מראש, מרחץ דמים אכזרי וחסר תוחלת.

פה ושם, זה מזכיר את ״מצעד האיוולת״ הקלאסי של ברברה טוכמן. אבל היימן לא רואה איוולת, הוא רואה קנאה וחרטה, פחד ואשליה, בושה ואשמה. אזמל המנתחים שלו מיטיב לחדור לנבכי הנפש הסוערת של קיסרים ומצביאים, דיפלומטים ושרים. ולא, הם לא טיפשים. היה נוח יותר, קל יותר, לחשוב שהם טיפשים. אלא שזו לא תהיה אבחנה מדויקת. היימן מוכיח שהם הרבה יותר גרועים מטיפשים. הם אנושיים.

שמואל רוזנר

מי אתה, גדי היימן?

פרופ' גדי היימן הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ראש המגמה לביטחון בין-לאומי ודיפלומטיה. ספרו הקודם (סופה של ידידות מופלאה, בהוצאת מאגנס)  עסק ביחסי ישראל וצרפת בתקופת הנשיא דה גול.

גדי- בן כמה אתה, ואיפה אתה גר?

אני בן 49, ירושלמי כמעט מבטן ומלידה. נולדתי באורוגואי אך הוריי עשו עלייה בהיותי בן חודשיים כך שאני מחשיב עצמי צבר.

ומה עשית לפני שנהיית איש אקדמיה?

למדתי בתיכון בבית הספר לאומנויות, במגמת קולנוע. את השירות הצבאי עשיתי בהנדסה קרבית. את תקופת הלימודים הארוכה העברתי בעבודות אבטחה. נדמה לי שאין מוסד בירושלים שלא שימשתי בו כמאבטח.

בתור איש אקדמיה, מה אתה מעדיף ללמוד, לקרוא או לכתוב?

מילדות אני קורא היסטוריה, התמכרות שלא נגמלתי ממנה עד היום. בעבודתי אני נדרש לקרוא כמויות עצומות של חומר ולכן בערבים אני מוצא עצמי לעיתים קרובות צופה בסדרה בנטפליקס.

הספר שלך עוסק בעיקר במאה העשרים, זו התקופה שמעניינת אותך?

ההיסטוריה של המאה העשרים תמיד ריתקה אותי וקראתי רבות בנושא כבר מגיל צעיר. תחום ההתמחות הספציפי שלי הוא ההיסטוריה של מדיניות החוץ הישראלית. יחד עם זאת, מזה עשור אני מלמד קורס מבוא כללי בהיסטוריה דיפלומטית של המאה העשרים. כאשר חשבתי על נושא לספר, היה לי ברור שאני רוצה להתמקד בתקופה הזאת.

כשאתה לא חוקר או מרצה, מהו התחביב העיקרי שלך?

תמיד אהבתי משחקי אסטרטגיה ואני מרבה לשחק אותם בבית, עם הילדים. יש לי אוסף מרשים שלהם שצברתי במהלך השנים.

רוצה להמליץ לנו על שלושה ספרים שכדאי מאוד לקרוא, חוץ מהספר שלך?

אני ממליץ על ספריה של ברברה טוכמן, שבתור ילד הכניסו אותי לעולם המופלא של ההיסטוריה.  ספר העיון הטוב ביותר שקראתי הוא 'רובים, חיידקים ופלדה' שלעולם איני שבע ממנו. ספר הפרוזה החביב עליי הוא 'בשארית היום' של קאזואו אישיגורו.

מה מניע את פוטין?

בעיתון ישראל היום ביקשו להבין איך הספר של היימן מתקשר למלחמת רוסיה באוקראינה. אחת השאלות, מה הרגש שמניע את ולדימיר פוטין? פרופ׳ היימן השיב כך:

"קשה לענות על השאלה הזאת, ואני גם לא בטוח שפוטין עצמו יכול. עם זאת, יש שתי אסכולות שמפרשות אותו: הראשונה אומרת שהוא מונע מתוך פחד, ומסתכלת על כך שרוסיה נפגעה במאות השנים האחרונות מפולשים, בעיקר ממערב, שניסו לחסלה. גורבצ'וב, למשל, חשש מאוד מהתפשטות נאט"ו מזרחה, התפשטות שהתרחשה בסופו של דבר בתקופת ילצין.

"ב־2004 נרשם שיא חדש כשנאט"ו פרסה חסות על מדינות בלטיות שפעם היו רפובליקות סובייטיות, וב־2008 כבר החלו לדבר על כניסת גאורגיה ואוקראינה לברית נאט"ו. פוטין הביע פעמים רבות מורת רוח מהמגמה הזאת, וכל עוד היה באוקראינה משטר שהיה מקובל עליו אז הפחד לא היה כל כך גדול, אבל כשהוא הוחלף במשטר שפחות עשה כרצון מוסקבה, הפחד גבר. כך, ההתקפה על אוקראינה היא ניסיון לפתור את דילמת הביטחון הזאת, את הפחד הזה, באמצעות פירוז אוקראינה".

לכתבה המלאה, לחצו כאן.