כל מי שמתעמק בשעות ובימים שלפני ואחרי המתקפה על פרל הרבור, בשיקולים שקדמו להם (על זה בספר של גדי הימן שייצא במרץ), ובמה שבא אחריהם (על זה ב״כנופיית המפציצים״ של מלקולם גלדוול, שהוצאנו בינואר), לא יכול שלא לתהות על אין ספור צירופי המקרים, הכמעטים, ההתלבטויות עד הרגע האחרון, על המה היה קורה אילו.
התייחסנו לזה בפירוט מסוים בפודקסט שלנו (זה שעסק בטכנולוגיה, מוסר, מלחמה והפצצת טוקיו) בהקשר לקרב על מוסקבה. האם היפנים היו תוקפים בפרל הרבור אילו היו יודעים שהגרמנים, העומדים בשערי מוסקבה, עומדים לספוג מכה קשה, שהיא תחילת סופם. פער של ימים בלבד הפריד בין ההחלטה הסופית על המתקפה היפנית לבין התבוסה הגרמנית. למעשה, היפנים יצאו לקרב כאשר נדמה להם שעוד רגע הגרמנים מכריעים את המערכה בזירה המזרחית ומתפנים למערב. אך הגרמנים כבר היו בעיצומה של תבוסה. מתקפת הנגד הרוסית החלה יומיים קודם לכן.
ספר חדש שיצא בארצות הברית מוסיף עוד כמה נדבכים של שאלות מסוג מה היה אילו לכל אלה שכבר העלנו. הוא נקרא ״ההימור האמריקאי של היטלר״ (Hitler’s American Gamble), ונכתב על ידי שני היסטוריונים, ברנדן סימס וצ׳רלי לדרמן. זה ספר לא קצר, על אף שרובו עוסק במה שקרה במהלכם של בסך הכל ארבעה-חמישה ימים. מיום ה-7 בדצמבר 1941, שבו צללו המפציצים היפנים אל החוף הפסטורלי של מפרץ הפנינים, ועד יום ה-11 בדצמבר 1941, היום שבו הכריז אדולף היטלר שגרמניה וארה״ב שרויות במצב מלחמה.
ארבעה-חמישה ימים, והחלטה של היטלר. מעל הספר כולו מרחפת שאלת מה היה אילו. מה היה אילו היטלר היה חושב עוד פעם, ומחליט לא להכריז מלחמה. מה היה קורה אילו גם הוא המתין עוד קצת, אילו טרח לעכל את תוצאות הקרב על מוסקבה בטרם יפתח בחזית נוספת. מה היו עושים אז הנשיא האמריקאי פרנקלין דלנו רוזוולט, ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ׳רצ׳יל, מנהיג ברית המועצות יוזף סטאלין. הרבה דברים שהתקבעו בזיכרון כסוג של עובדות, או התרשמויות, מופרכים בספרם של סימס ולדרמן. לדוגמה, ההנחה שלאחר פרל הרבור האמריקאים מיד שינו את דעתם והחליטו שיש הכרח להיכנס למלחמה נגד גרמניה.
לא נכון – כותבים ההיסטוריונים, המתעדים כמעט כל דקה בימים הגורליים. אולי אפילו להפך. כאשר התברר גודל האסון באוקיינוס השקט, לא רק שמתנגדי המלחמה עם גרמניה לא השתתקו, הם נעשו קולניים יותר. הנה, הוכחה שאסור לארה״ב לבזבז את זמנה ומשאביה על מלחמה לא-לה. כל המשאבים צריכים להיות מופנים למלחמה נגד יפן. ועוד הם מזכירים: מיד לאחר פרל הרבור משרד המלחמה האמריקאי החליט להקפיא את כל משלוחי הנשק לבריטניה ולרוסיה. אמריקה צריכה את הנשק לעצמה. כיום, הם כותבים, קצת קשה לזכור את העובדה הזאת, כי בסופו של דבר, ובתוך זמן קצר, המשלוחים הופשרו ונשלחו, וארה״ב יצאה להילחם בשתי החזיתות. אבל אותם ימים מכריעים היו ימי חרדה לסטאלין וצ׳רצ׳יל, שכלל לא היו משוכנעים לאן פניה של אמריקה – האם למלחמה כוללת או לנטישת הזירה האירופית לטובת סגירת חשבון מהירה בזירה האסייתית.
מי שפתר לצ׳רצ׳יל וסטאלין את הבעיה, ופתר לרוזוולט את הדילמה – היה היטלר. הוא שהכריז מלחמה. מדוע? זו שאלה טובה, שלא קל להשיב עליה, כמו שלא קל להשיב על השאלה מדוע היפנים החליטו לתקוף בפרל הרבור למרות שרבים מהם הבינו שזו תקיפה שמגלמת סיכון גדול. היסטוריונים כבר עסקו בשאלה הזאת, והיו לרובם אחת משתי תשובות. או שהיטלר פשוט היה לא רציונלי, או שהיה רציונלי, וחשב שאם יפעל בנחישות אולי יצליח לנצח סיבוב מהיר וקטלני נגד ארה״ב. זו, במידה רבה, גם עמדת מחבריו של הספר הזה. היטלר הבין את העוצמה האמריקאית, וגם חשש ממנה. למעשה, הוא הניח שבכל דקה שמניחים לאמריקה לנפשה היא רק מתחזקת. מכיוון שהיה משוכנע שמתישהו ארה״ב תרצה להילחם בו (ולפי מה שמתואר בספר נראה שהנשיא רוזוולט אכן חיפש הזדמנות כזאת, אך בלי לאבד את תמיכת הציבור), תכנן את מהלכיו בהתאם. מכה לרוסים והשתלטות על משאבים, שיאפשרו לו לשרוד מלחמה נגד האמריקאים.
מה שמחזיר אותנו לאין ספור צירופי המקרים, הכמעטים, ההתלבטויות עד הרגע האחרון, המה היה קורה אילו. ב-5 בדצמבר הרוסים החלו את מתקפת הנגד במוסקבה. ב-7 בדצמבר היפנים תקפו את ארה״ב, ב-11 בדצמבר היטלר הכריז מלחמה. אם יש שישה ימים ששינו את העולם, אלה בוודאי מתחרים חזקים על התואר הזה. מעט לאחריהם, לקרות סוף ינואר 1942, באה ועידת ואנזה, וההחלטה החלוטה על הפתרון הסופי.
מחברי הספר אינם קובעים שבלי הכרזת המלחמה על אמריקה ההשמדה לא הייתה יוצאת לפועל, אבל בהחלט עושים את ההקשר המתבקש בין האירועים הללו. כך הם כותבים: "ב-1939 היטלר השמיע את אזהרתו הידועה לשמצה שההשלכה של עולם במלחמה תהיה השמדת היהודים. בשנתיים שלאחר מכן, הוא השמיע שוב ושוב את דברי הנבואה הללו, שהייתה מעצם טבעה, למישהו עם השקפת עולמו האנטישמית הקיצונית, נבואה שבסופו של דבר מגשימה את עצמה. אבל רק לאחר הכרזת המלחמה שלו על ארצות הברית… הוא עבר למימוש מלא של החזון האפוקליפטי הזה״. לדרמן וסימס כותבים: "אף אחד לא יכול להיות בטוח מה היה קורה ליהדות אירופה אם היטלר לא היה מכריז מלחמה על ארצות הברית״. אבל, הם מזכירים, כאשר הכריז מלחמה על ארה״ב ״רוב יהודי אירופה עדיין היו בחיים, ותוכניותיו של היטלר ביחס אליהם היו קשורות קשר הדוק ליחסיו עם ארה"ב".
הנה – גם זו פיסקה של מה היה קורה אילו. בסופו של דבר, כתב ארתור הרמן בביקורתו על הספר בעיתון וול סטריט ג׳ורנל, ״לעולם היה מזל שהיטלר הפסיד בהימור הכי גדול שלו״. לעולם כן. ליהודי אירופה לא.
ליתר בטחון:
כאן הספר כנופיית המפציצים. כדאי מאוד
כאן יהיה הספר של גדי הימן (אפשר כבר לקרוא פרק, ולחכות שיגיע לחנויות)
כאן הפודקסט האם לשרוף את טוקיו זה מוסרי
אם תירשמו לניוזלטר שלנו, תקבלו את כל הדברים האלה במייל, ואולי זה יהיה לכם יותר נוח. ואפשר לעקוב אחרינו גם בפייסבוק ובטוויטר כדי להתעדכן.
שיחה על שירה, על אלוהים, על מחסומים, על נשיות, על חינוך, על דליה ולאה, על חלף עם הרוח, על אלתרמן, על זך, על חריזה, על פייסבוק, על סונטות, על התרחקות, על אבל, על אליטיזם, על אגוצנטריות, על חשיפה. מה עושה משוררת כשהיא קמה בבוקר?
הסיכום שלנו לכבוד פרק המאה, נקודת ציון שכמעט מחייבת לעצור לרגע ולהתבונן לאחור
שיחה על דברים שהיו ועודם אקטואליים – מנהיגות במלחמה, כוחן של מילים, אומץ לב, ראייה אסטרטגית, יחסים בין מדינות, אימפריות עולות ויורדות, ציר הרשע, כוח עמידה. שיחה על איש מיוחד בזמן מיוחד, ועל מה שאפשר או אי אפשר ללמוד ממנו
