הוצאנו אותו, במסגרת הקיפוד והשועל, מתוך תחושה שסין עודה טריטוריה זרה לרוב הישראלים. הם קוראים לא מעט על מדינות אחרות, על ההיסטוריה והמנהיגים שלהם. קוראים על מלחמת העולם השנייה, קוראים על צ׳רצ׳יל (ספר מבוא מצויין הוא ספרו של בוריס ג׳ונסון המתפטר), קוראים על לינקולן ועל וושינגטון, על אירופה במאה התשע עשרה והעשרים, קוראים כל מיני היסטוריות של העולם כולו, של האנושות. אבל על סין – מדינה שאחד משבעה בני אדם בעולם מתגורר בה, ושכבר היום היא המעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם, ובהחלט לוטשת עיניים להיות הראשונה – על סין קוראים פחות, ויודעים פחות. לכן הוצאנו את ההיסטוריה ״הכי קצרה״. כדי שיהיה קצר וקל. כדי שיפתח תיאבון לדעת עוד קצת על סין, שאולי תעצב את המאה האנושית הבאה.

עכשיו – נגיד שנפתח התיאבון, מתי סוגרים אותו? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת כשנתקלתי בספר חדש על סין. הוא נקרא 1368, על שמה של השנה שבה עלתה לשלטון שושלת מינג המפוארת. נפתח בשנה ההיא, וממשיך עד לתחילת המאה העשרים. זה ספר שלא יצא לי לקרוא לפני שהקלטתי את הפרק של הפודקסט על סין לפני כמה שבועות. יש בו תיאור לא קצר של המסע המופלא של האדמירל ג׳נג חה בספינותיו הגדולות. על המסע הזה אנחנו מדברים קצת בפרק של הפודקסט  (מה תעשו אם הסינים ישתלטו על העולם). אין ספר היסטוריה מקיף של סין שלא מזכיר את האדמירל ואת המסע שלו. אבל הפרשנויות משתנות מספר לספר. בהרבה מאלה שכבר קראתי, המסע הזה נחשב לסוף פרק קצר של פתיחות לעולם: זמן לא רב לאחר שג׳נג חה סיים את מסעותיו, סין הסתגרה והתבודדה, מה שמסביר בדיעבד גם את הפיגור המדעי והכלכלי שלה לעומת מדינות אירופה שהחלו לשגשג.

הספר 1368 מערער על הקביעה הזאת. הערעור לא מופיע בפודקסט, כי, כאמור, אז עוד לא קראתי. כותבו של הספר,עלי הומאיון אחטאר, טוען ש"במציאות, סין מעולם לא נכנסה לתקופת בידוד במהלך המינג, והעברת סחורות וחידושים בדרכי המשי והתבלינים הואצה לקראת עידן החקר״. הסיכום שלו הוא שתקופת שושלת מינג איננה מייצגת מעבר בין מדינה ״גלובלית״ למדינה סגורה (בזמן שושלת צ׳ינג). היא מייצגת ״את התגבשות העידן הגלובלי המודרני הראשון של סין".

הויכוח הפרשני הזה מעניין כשלעצמו, ואין לי כמובן יכולת להכריע בו. הוא עניין למומחים של ממש. ומכאן השאלה: כמה ספרים על סין צריך לקרוא מי שאינו מומחה לסין? כמה ספרים צריך לקרוא המתעניין, אולי אפילו המתענייןהרציני? ספרתי על המדף כמה קראתי השנה. לא מעט. שמונה ספרים על סין. גם בשנה שעברה קראתי שלושה או ארבעה. אולי די? מצד שני, על ארצות הברית קראתי הרבה יותר ממאה. אין נשיא, אפילו לא אחד, שלא קראתי ביוגרפיה שלו. על חלק ניכר מהם קראתי יותר מאחת (על השולחן מונחת בימים אלה ביוגרפיה עבת כרס של ג׳ון קווינסי אדמס, הנשיא השישי).

וכמובן, זו שאלה שלא נוגעת רק לקריאה על סין, היא נוגעת לקריאה על כל נושא שיש לכם עניין להבין אותו, אבל לא לעשות ממנו קריירה. כמה ספרים של פיסיקה קוונטית ברמת החובבים צריך לקרוא לפני שאומרים די, הבנתי את העניין הזה עם החתול של שרדינגר. כמה ספרים על גנטיקה צריך לקרוא, או על אבולוציה, או על נשים בתנ״ך, או על בן גוריון? השבוע ישבתי לשיחה ארוכה עם הפרופ׳ אניטה שפירא, שתעלה בפודקסט שלנו בעוד כמה שבועות, ודיברנו בין השאר על השאלה כמה ספרים צריך לכתוב על בן גוריון. בסך הכל, אין כל כך הרבה. אם תשוו כמה ספרים כתבו על בן גוריון לעומת כמה כתבו על ג׳ורג׳ וושינגטון, או על אוטו פון ביסמארק, או על מוסטפה כאמל אטאטורק, תגלו שיש עוד מקום על המדף לכמה ספרים על מייסדה של מדינת היהודים (וזה גם אם צריך להודות שוושינגטון, ביסמארק ואטאטורק ייסדו, או בנו מחדש, מדינות חשובות יותר מישראל, ודאי גדולות יותר).

אבל נגיד שיכתבו על בן גוריון הרבה יותר. נניח שלמדף הביוגרפיות הקצר שלו יתוספו עוד עשרים ספרים – מי יקרא אותם? כמו השאלה על סין, כך גם על בן גוריון. כמה ספרים על בן גוריון צריך ישראלי משכיל, מתעניין, סקרן, לקרוא. הרי עוד ספר על בן גוריון משמעו פחות ספר על משהו או מישהו אחר. שבוע של קריאה על בן גוריון, נניח, בפעם החמישית, זה שבוע פחות לקריאה על נפוליאון, נניח בפעם הראשונה, או על ג׳נג חה.

זהו, תשובה לא תהיה כאן. התשובה, אני משער, היא ״כמה שיש עניין״. כמה ספרים לקרוא על סין? עד שנמאס לכם, או עד שאתן מוצאות נושא אחר שלוכד את תשומת לבכן. אין חובה לקרוא בכלל. אין חובה לקרוא על סין. בוודאי שאין חובה להמשיך אחרי שמיצינו. רק שלא קל למצות. בטח שלא נושא רחב כמו סין. ומצד שני, הערימה של ספרים בנושאים אחרים מתגבהת. מצד אחד, בעיה. מצד שני, שאלה יהיו הבעיות שלנו.

הספר ההיסטוריה הכי קצרה של סין – כאן

הפרק בפודקסט – מה תעשו אם הסינים ישתלטו על העולם – כאן

הספר 1368 – כאן

הספר של אניטה שפירא על בן גוריון – כאן

הספר על ג׳ון קווינסי אדמס – כאן