מאמרים

article icon
העובדה שהספר חמורו של משיח יוצא כעת מחדש, ומעורר שוב דיון, ומצית שוב מחלוקת, מעידה על ערכו. כאמור, לא אהבתי אותו, אך אין מנוס מהודאה שכנראה שהיה בו יותר מכפי שראיתי אז
סלוגן הקיפוד יודע
הרשמה לניוזלטר

מאמרים קודמים

חמורו של משיח ומבחן הזמן

לא אהבתי את ״חמורו של משיח״ במהדורה הראשונה. לא קראתי אותו במהדורה המחודשת. ימים רבים חלפו מאז יצא וחולל סערה. המחבר, ספי רכלבסקי, שהכרתי כשהיה עוד איש צעיר מאוד, הוסיף מאז כמה שנים. חשוב מזה: המדינה, החברה הישראלית, הוסיפה שנים, לתיאוריה של רכלבסקי נוספו נדבכים. יש שיאמרו: נוספו ראיות. כך או כך, העיתוי להוצאה מחודשת של הספר ברור. הספר יצא בעיתוי רלבנטי במועד המקורי, בעיצומה של הקדנציה הראשונה, הסוערת מאוד, של בנימין נתניהו כראש ממשלה. רק שנים מעטות לאחר רצח יצחק רבין. הספר יוצא כעת בעיתוי רלבנטי לא פחות. הוא יוצא כדי לספק את אותו מפתח להבנת המציאות, כאשר ישראל שרויה בעיצומו של קרב על זהותה. 

״כבר כשהספר ראה אור לראשונה, חזה ספי רכלבסקי במדויק את התהליך שמביא בימינו להשתלטות המשיחית״, נכתב על גב המהדורה החדשה. זו הערה מעניינת של ההוצאה לאור, ידיעות אחרונות. הספר היה הצלחה כשיצא, אבל קדמה להוצאתו שערורייה קטנה, שאפשר היה לשער – אם כי מסתבר שזה אינו המצב – שהעכירה את מערכת היחסים של הכותב והמוציא לאור. 

כריכת הספר "חמורו של משיח"

מה בדיוק קרה אז? הספר תוכנן למועד מסוים, אך התעכב. רכלבסקי לא אהב את העיכוב. כמה משוחרי טובתו, או משוחרי קידום התיאוריה שלו, העלו טענות על צנזורה שמוטלת עליו מטעם ידיעות ספרים. ההוצאה הכחישה. היה דיון של עורכי דין, היה קורא חיצוני, היו כמה מחיקות, כמה מחיקות שבוטלו, ועוד כהנה וכהנה חריקות. האווירה החשדנית של הימים ההם הזכירה את האווירה החשדנית של הימים האלה. אווירה שקשה לנהל בה דיון ענייני, נקי מדעות קדומות. דובי אייכנוולד, המו״ל של ידיעות ספרים, חובש כיפה. משמע – הוא בוודאי גם חובב צנזורה. העורך יהודה מלצר, שבחר להסביר מה קרה עם הספר באמת, לא חשוד בנטיות קלריקליות, ועל כן, היו מי שקיבלו את הסבריו. אך לא כולם. כי מי יודע.

העובדה שהספר יוצא כעת מחדש, ומעורר שוב דיון, ומצית שוב מחלוקת, מעידה על ערכו. כאמור, לא אהבתי אותו, אך אין מנוס מהודאה שכנראה שהיה בו יותר מכפי שראיתי אז. הקושי עם רכלבסקי, כאז כן עתה, הוא בעוצמת הרעש, בחריפות הרטוריקה. יש בספרו, לפחות במהדורה שקראתי, מעט אנדר-סטייטמנט והרבה אובר-סטייטמנט. מה שאפשר לטעון בשקט, הוא מעדיף בקול. מה שאפשר לטעון פעם, הוא מעדיף פעמיים. מה שאפשר לפרש לקולא, הוא מעדיף לחומרה. היו בספר לא מעט שגיאות, ולא מעט מראי מקום שנמצא בהם פגם, ולא מעט מקרים של בחירה סלקטיבית של מקורות, ופרשנות מגמתית של אמירות (חפשו את ביקורתו החריפה מאוד של פרופ׳ אסא כשר על הספר). הרבה ממה שרכלבסקי כתב בספר מתנגח עם עמדות של הדתיים והחרדים, והרבה ממה שרכלבסקי כתב בספר מזכיר בסגנונו את זה של הפשקווילים של הדתיים והחרדים.

מה שכמובן לא מעיד על כך שכלל טענותיו שגויות, רק על כך שהוא מתאמץ למכור אותן הרבה יותר מדי. ״רוב האנשים שיצאו נגד 'חמורו של משיח' לא קראו אותו", אמר רכלבסקי לעיתון זמן ישראל. הנה, זה בדיוק מסוג הטענות שלו שמעלות קושי. הרי לא בדק מי קרא וכמה קרא, ואין לו שום דרך לדעת, ואז לפסוק, ש״רוב האנשים״ שיצאו נגד הספר לא קראו אותו. בספרו יש לא מעט אמירות גורפות בעלות אופי דומה. על כך העירו מבקרים רציניים כמו פרופ׳ אבי רביצקי.

רכלבסקי הוא איש מבעבע, שופע ולא מספיק קפדן בפרטים. זה ניכר בספר. ובכל זאת, במבט לאחור יש להודות שהספר שכתב, בדרכו המגושמת, זיהה משהו שהמבקרים אולי לא זיהו באותה עוצמה. הוא קבע שחלק מההוגים וחלק מהמנהיגים הדתיים המבקשים להטות את המדינה לנתיב מסוים רואים בתושביה שאינם דתיים כלי שימושי למימוש שאיפותיהם. זו קביעה שנשמעה לרבים כדברי אמת כבר אז, ונשמעת לרבים לא פחות כדברי אמת גם היום. משמע, ספרו של רכלבסקי אולי לא עומד במבחן הביקורת העיונית, אבל עומד במבחן כלשהו של הזמן.

כשמדובר בספר, זה לא מעט. כשמדובר בספר, גם זה סימן למשהו.

 

 

הקודמים

נועה שורק, את בת בליעל?

שיחה על שירה, על אלוהים, על מחסומים, על נשיות, על חינוך, על דליה ולאה, על חלף עם הרוח, על אלתרמן, על זך, על חריזה, על פייסבוק, על סונטות, על התרחקות, על אבל, על אליטיזם, על אגוצנטריות, על חשיפה. מה עושה משוררת כשהיא קמה בבוקר?

להמשך »
0
    סל הספרים
    הסל ריקחזרה לחנות