אריק גלסנר כותב ביקורות על ספרים. לפעמים הן מעניינות. שגרת כותבים, שמעת לעת מופרעת בניסיון לחולל שערורייה. מה תפקידם של כותבי ביקורות על ספרים? שאלה טובה. די ברור שסוג מסויים של מבקרי ספרים לא מתעניינים בקוראי הספרים. כלומר, הם בוודאי לא רואים את עצמם כמי שתפקידם להדריך קוראים בג׳ונגל הספרים ולהציע להם מה לקרוא. במידה שהם מציעים, הצעותיהם לא מתכתבות עם קוראים אמיתיים. הם מתכתבות עם איזה אידיאל של קוראים או של ספרים שקיים בדמיונם.
למה אני נטפל לגלסנר? אין לי תלונה מיוחדת דווקא אליו. הוא קיבל משרת מבקר – שיבקר. אני קורא רבות מביקורותיו. אז למה בכל זאת דווקא הוא? משום שכתב בשישי האחרון על ספר בסדרת הקיפוד והשועל. ביקורת מעורבת, מיעוטה משבח, עיקרה מגנה. באופן טבעי, לא נעים לפגוש ביקורת שיש בה ממד של גינוי, אבל אלה הם חייו של כותב ספרים, ואלה חייהם של עורכי ספרים ומוציאי ספרים. תפקידם להוציא ספרים, ולטפח עור עבה כדי לא להיעלב או להתרגז, ותפקידו של המבקר לשבח או לגנות. כמו שאומרים האמריקאים: מי שאינו יכול לשאת את החום, שלא ייכנס למטבח.
כך שהביקורת של גלסנר לכדה את עיני לא משום שהיא ״טובה״ או ״רעה״. היא לכדה את עיני משום שיש בה ללמד שיעור כללי על הקושי בהגדרת תפקידו של המבקר, שאני משוכנע שגם גלסנר עצמו מתמודד איתו. מה הוא אמור לעשות, מעבר לאמירות פשוטות כמו ״הספר עניין אותי״ או ״הספר שעמם אותי״ או ״הספר כתוב בעברית קולחת״ או ״יש בו שיבושים קשים״. הביקורת של גלסנר על תהיו חכמים של שמואל פאוסט עניינה אותי, משום שהיא מדגימה כיצד הוא פותר את הדילמה הזאת – וזה פתרון דומה לפתרונם של מבקרי ספרים רבים אחרים, קבועים או מזדמנים: במקום לבקר את הספר שהם קוראים, הם מסבירים מדוע הכותב היה צריך לכתוב ספר אחר.
מה כתב פאוסט? הוא כתב ספר שתכליתו ברורה. לקחת כלים מארסנל העקרונות של הדיון בתלמוד ובכתבי חז״ל, ולהציע אותם לשימושו של הישראלי בן ימינו. כלים שמשמשים בניהול חיים, בניהול אנשים, ובהתמודדות עם אתגרים מסוגים שונים. כלים שיכולים לשמש גם בזירה הפרטית וגם בזירה הציבורית. אפשר להתווכח אם צריך כלים כאלה. אפשר להתווכח אם פאוסט מזהה נכון את הכלים בארגז של חז״ל. אפשר להציע שאלה כלים שאינם מתאימים למשימתם. אבל את כל אלה גלסנר לא עושה. הוא עושה דבר אחר: מתווכח עם תכליתו של הספר. הנה קטעי משפטים ממה שכתב:
הבעיה היא, שכל העושר היפה הזה עטוף ברטוריקה תאגידית־קפיטליסטית סמיכה. כלומר, פאוסט טוען שהחשיבה התלמודית יכולה לשמש אותנו בני האדם, כשהשימוש הנרמז ולעיתים הנאמר במפורש הוא זה הנוגע להצלחה כלכלית… פאוסט חורג מתחומם המובהק של חז"ל… לשיח הקואצ'רי־"טֵדי"… יש כאן עדות עגומה לרוח הקלוויניסטית־אמריקאית שפושה בציונות הדתית. והרי חלק מהיופי במסורת של חז"ל הוא בדיוק ההתנגדות שלה לרוח החומרנית הזו…
ננסה לפרק את הטענה לשני גורמיה המרכזיים:
פאוסט ״חורג מתחומם המובהק של חז״ל״ ופועל ב״רוח חומרנית״.
פאוסט משתמש ״בעושר היפה״ כדי לתת לקוראיו כלים להצלחה כלכלית.
המעשה הראשון פסול, לכאורה, כי לא זה מה שהתכוונו חז״ל. גלסנר מזכיר, בהמשך המאמר, שיהודים לומדים ״תורה לשמה״, ולא לשם הפקת רווחים, או שיפור עמדה, או מטרה אחרת שאינה הלימוד עצמו.
המעשה השני פסול משום שהוא מקדם מטרה ״תאגידית קפיטליסטית״ ומזכיר ״רוח קלוויניסטית-אמריקאית״ (גגלו כדי להבין לעומק במה מדובר, גלסנר לא טורח להסביר. ישנה טענה, שאין הכרח להסכים לה, שהקפיטליזם נשען על עמדי תווך של האמונה הקלוויניסטית).
נדייק: גלסנר כמעט מתעלם מכוונתו המוצהרת של המחבר, לכתוב ספר שיזקק כלים שימושיים מתוך מחשבת חכמים, ונוזף בו על כך שנסחף למעשה הזה, כאילו מדובר בתקלה מצערת. אבל לא, זו לא תקלה מצערת. זו כוונתו של המחבר. זה מה שפאוסט רצה לעשות, וזה מה שעשה. האם עשה זאת היטב? אפשר לדבר על זה. האם צריך היה להימנע מלעשות זאת? אולי. אבל למה בעצם?
הנה, כאן מגיעה הטענה השנייה. כנראה שפאוסט היה צריך להימנע מהמעשה משום שכתיבת ספר כזה גוררת אותו למעשה של חטא: קידומה של רוח תאגידית קפיטליסטית. סלידתו של המבקר גלסנר ממה שעשוי – עלול! – לעודד ״הצלחה כלכלית״ ניכר לעין. למה יש בעיה עם הצלחה כלכלית? לא ברור. אבל ברור למה יש לגלסנר בעיה עם הספר: כי ניכר שפאוסט איננו סולד מהצלחה כלכלית.
״תרבות אמת היא אהבת הידע והאסתטיקה לשמם״, כותב גלסנר. ואז הוא מבצע קפיצה כאילו-לוגית מההודעה הקצת-יומרנית למסקנה המאוד-גורפת שיש לרחוש ״בּוּז לתבונה האינסטרומנטלית״. אלא שאין כאן לוגיקה, ולא מסקנה מתבקשת. אין שום קושי להסכים שתרבות אמת משמעה ״אהבת הידע״ לשמה, מבלי לזנק ל״בוז לתבונה האינסטרומנטלית״.
בעצם, צריך לומר זאת באופן חריף יותר: הבוז לתבונה אינסטרומנטלית הוא סנטימנט ילדותי. בזה הוא דומה לבוז להצלחה כלכלית. לתבונה אינסטרומנטלית, שאם נקרא לה בשם פחות פומפוזי היא פשוט תבונה מעשית, יש חשיבות מכרעת בעיצוב חייהם של בני אדם, בעיצוב חיי הקהילה והחברה, בעיצוב דרכי ההנהגה והשלטון. תבונה מעשית נחוצה לנו לא פחות, ובמקרים רבים יותר, מאהבת הידע לשמה.
לכן, אין לגנות את כותבו של ספר שמבקש לצייד את קוראיו בכלים של תבונה מעשית. ובכל מקרה, זה הספר שפאוסט רצה לכתוב. ספר שיש בו שימוש בכלים עתיקים להפקת תבונה מעשית. לפחות לטעמי (אבל אני לא מבקר) על זה יש לבחון אותו. ואם להשתמש בפרפרזה על מה שהן פאוסט והן גלסנר מן הסתם יזהו בלי קושי: אין טעם לשאול את כותב הספר ״תהיו חכמים״ מדוע אינו משה רבינו (או י.ח. ברנר, שגלסנר מרבה להמליץ עליו). את זושא בוחנים על השאלה אם הוא זושא.
האזינו לשיחה עם שמוליק פאוסט: האם אתה באמת מאמין שהתלמוד שימושי?
שיחה על שירה, על אלוהים, על מחסומים, על נשיות, על חינוך, על דליה ולאה, על חלף עם הרוח, על אלתרמן, על זך, על חריזה, על פייסבוק, על סונטות, על התרחקות, על אבל, על אליטיזם, על אגוצנטריות, על חשיפה. מה עושה משוררת כשהיא קמה בבוקר?
הסיכום שלנו לכבוד פרק המאה, נקודת ציון שכמעט מחייבת לעצור לרגע ולהתבונן לאחור
שיחה על דברים שהיו ועודם אקטואליים – מנהיגות במלחמה, כוחן של מילים, אומץ לב, ראייה אסטרטגית, יחסים בין מדינות, אימפריות עולות ויורדות, ציר הרשע, כוח עמידה. שיחה על איש מיוחד בזמן מיוחד, ועל מה שאפשר או אי אפשר ללמוד ממנו
