הנה, על זה אני כותב. ובסיס הכתיבה התלבטות. הקיפוד והשועל הוא מיזם של ספרים ורעיונות. הוא לא מיזם של חדשות ואקטואליה, מזה יש לי די והותר באתר המדד, ובטור השבועי במעריב, ובהופעות בכאן חדשות. מיזם הקיפוד והשועל הוא שמורת הטבע שבה אפשר להמריא מעל היומיום, ולא לשמוע את גוטליב ואמסלם וההפגנות. אפשר? אולי אי אפשר? לפני שבוע בערך העליתי פרק חדש של ההסכת. הנושא הנבחר: מי אשם בפילוג של ממלכת ישראל וממלכת יהודה.

נדמה לי שיצא מעניין. נדמה לי שברור לגמרי שמדובר בבחירה… אקטואלית. ואמנם, אם תאזינו לפרק תגלו שאני ממעט בהשוואות להיום, ואולי אפילו מערער על הטענה שיש דמיון כלשהו בין מה שהיה אז לבין מה שיש היום, ובכל זאת, הבחירה מעידה על מצברוח. לא קמתי בוקר אחד ופתאום חשבתי ״יהודה וישראל יכול להיות מעניין״. קמתי בוקר אחד, שמעתי חדשות, והחלטתי להיכנע. לא לגמרי כמובן. לא הגעתי עד כדי עיסוק מייגע בפרטי הרפורמה ועד כדי וויכוחים מייגעים על תתי סעיפים של ניסוח. זה ממש לא שייך לקיפוד והשועל. את זה שיעשו במקומות אחרים. במקומות שלא נאסרה בהם הכניסה לשעמום. ובכל זאת, יש כניעה. יש פעפוע של אירועי היומיום למיזם שמבקש קצת אוויר לנשימה.

וזה לא נגמר ביהודה וישראל. הנה, בדיוק הזמנו עוד כמה אורחים לפרקים הבאים של ההסכת. אלה פרקי ה״שלושה ספרים״, שבהם אפשר לשוחח על כל מיני דברים, כמו זקנה (עם עמיה ליבליך), כמו חייזרים (עם דן שכטמן), כמו בדידות (עם שאול אמסטרדמסקי). כל מיני דברים שאינם ״אז מה דעתך על הרפורמה / לוין /נתניהו / אנרכיסטים / ערוץ 14 / השתמטות ממילואים״. בעבודה, ברחוב, אפילו בהתכנסויות של משפחה, נדמה שכולם מדברים כל הזמן רק על ״המצב״. גם אצלכם זה ככה? כאילו לא מספיק שיש רפורמה שנויה במחלוקת, גם לא נשאר איפה להתחבא. צאו לכביש, ומישהו יחסום לכם אותו. צאו לשדה, ונשים מחופשות ליומנה של שפחה יעשו לכם סיוטים. הסתגרו בבית, והטלוויזיה תטרטר את הנאומים של גלית דיסטל בכנסת. סעו לסופשבוע, ויש סיכוי שאיתמר בן גביר יקפוץ לבקר.

עכשיו גם את האורחים הבאים בהסכת צריך להזהיר, בעדינות. אנחנו רוצים מאוד שתבואו, אנחנו רוצים לדבר, רק לא ״על זה״.

מה, אף מילה על המצב?

אההממ… אם אתם ממש מוכרחים להשחיל מילה, לא נעצור אתכם, אבל חשוב לנו שהשיחה לא תהיה עוד שיחת סלון על המצב, מזה יש לנו בשפע. ואל תשלו את עצמכם, אין לכם שום דבר מקורי במיוחד לומר על הרפורמה שטרם נאמר. לא תחדשו לאף מאזינה, לא תרתקו אף מאזין, מי שרוצה את הסחורה האקטואלית, יודע לאן לכוון את השלט. מתי כספי כתב את זה יפה בשיר שלו ״כמה שירים אפשר להמציא בכלל״. הוא כתב: ״אל נהיה עד כדי כך תמימים / ונחשוב שיש יוצאים מן הכלל״. והוא צדק: גם על הרפורמה כבר לא נשארו שירים חדשים להמציא.

אז מה, נעבור לאסקפיזם?

הנה, נתקענו. גם אסקפיזם זה לא בדיוק הסגנון שלנו. אנחנו לא רוצים להתעלם ממה שקורה, או לעשות כאילו לא אכפת, או לא חשוב. אנחנו לא רוצים להציע שאפשר לחזור לשגרה, כי אי אפשר לחזור לשגרה. אז מה בכל זאת? ננסה להציע את האפשרות הבאה: מכיוון שמדובר כנראה במאבק ארוך, רב רבדים, ולא בעניין של עוד שבוע שבועיים ונגמר – מכיוון שכך אי אפשר לקחת את כל הזמן המעט שיש ולשעבד אותו רק לזה. בין אם אתם בעד ובין אם אתם נגד, בין אם אתם מהכועסים מהצד הזה או מהצד השני, שווה שתזכרו שהחיים קצרים, ושמי שיבזבז יותר מדי מהם בהאזנה לוויכוחים של פוליטיקאים לא יפיק מהם הרבה הנאה או תועלת. בפרפרזה על אמירה שחוקה: אף אחד לא ישכב על ערש דווי אכול חרטה בגלל שלא הקדיש מספיק שעות האזנה לדיוני הועדה של שמחה רוטמן.

הקיפוד והשועל נמצאים כאן, בין השאר, כדי להזכיר את כל מה ששגרת האקטואליה דורסת במרוץ מסקנדל לפסטיבל. הוצאנו ספר חדש. ספר יפה שנקרא ״חי!״. אין לו שום קשר לפסקת ההתגברות. אין לו קשר לוועדה לבחירת שופטים. הוא עוסק בשאלות חשובות יותר, מעניינות יותר, נשגבות הרבה יותר. אם תפנו לו כמה שעות – שעות קריאה נקיות מלפיד נגד סמוטריץ׳ – אתם תרוויחו והפוליטיקאים לא יפסידו. הם ימשיכו לדבר בכל מקרה, ויחכו לכם עם אותן סיסמאות גם כשתסיימו.

הוצאנו גם את ספרו היפה של עופר אדרת ״7 אגדות שלנו״. ספר שכוון בדיוק לזמן מתאים, או כך לפחות חשבנו: זמנן של החגיגות השמחות של יום העצמאות ה-75 למדינת ישראל.

כן, גם זה לא יצא בדיוק כמו בתוכנית. כי חגיגות אולי יהיו, אבל עוד לא ברור כמה ואיפה, והאם רק חגיגות רשמיות או גם חגיגות חלופיות. וברור שהשמחה תהיה יותר מסובכת, לפחות לחלק מהישראלים. זו תהיה להם שמחה עם טוויסט של עצב. ופתאום גם הספר של אדרת מקבל איזה טוויסט נוסף של עצב. מישהו הגיב עליו בציוץ: ״כבר לא יהיו יותר גיבורים משותפים״. רוצה לומר, האגדות ״שלנו״ שייכות ל״שלנו״ שכבר עבר זמנו, שכבר אינו קיים. אין יותר שלנו ישראלי קולקטיבי (שבינינו, אף פעם לא היה לגמרי קולקטיבי, אבל לפחות אפשר היה להעמיד פנים). רוצה לומר, הספר של אדרת אינו מזכרת מנחמת לעם שחוגג עצמאות שמחה, אלא אנדרטה למדינה שחלק מאזרחיה תוהים אם הגיעה לסוף דרכה.

סוף דרכה? הנה, אנחנו שוב חוטאים באקטואליה. מדינות לא מגיעות כל כך מהר לסוף דרכן. הן משתנות, לא תמיד לטובה, גם לא תמיד לרעה. מי שיקרא את אדרת יזהה שישראל של היום באמת לא מזכירה את זו של פעם. ולמרות שברור שאז – פעם – היה הרבה יותר קשה, אתם תמצאו אתם עצמכם קוראים את אדרת ומתגעגעים לדבר החמקמק שאי אפשר ללכוד באולפני חדשות. הדבר שהיה ואולי כבר איננו. אבל רק ממנו נולדות אגדות.

תזכורת: הרשמו לניוזלטר שלנו, כדי לקבל עדכונים פעם בחודש על מה שקורה כאן.

והזמנה פתוחה למה ש(אולי) עוד לא שמעתם בפודקסט של הקיפוד והשועל, כולל: 

שיחות

דן שכטמן, תסתדר על אי בודד?

יעקב עמידרור, אנחנו מספיק חזקים?

יובל שטייניץ, איך אתה יודע שיש אלוהים?

מיה בר-הלל, העולם נהיה יותר רציונלי?

יצחק בן ישראל: אתה לא מודאג מהרמה הנמוכה?

מהדורות סולו

אז מי באמת אשם בפילוג של יהודה וישראל?

האם השתפרנו בחיזוי העתיד?

האם אנחנו בדרך לסדר עולמי חדש?

מה אם הסינים ישתלטו על העולם?

מה עם המוסר – ככה עושה מדינה יהודית?