פוליטיקאים, קצינים בכירים ומנהיגים מרבים לכתוב ספרים. לרובם אין הרבה קוראים. רובם טרחה מיותרת. סרח עודף לקריירה של עשייה שאין הכרח לכרוך בעמודי ספר. רובם מעידים על כותביהם שהיטיבו לעשות יותר מכפי שהם מטיבים לתאר את מעשיהם. פוליטיקה היא מקצוע שיש בו הרבה העמדת פנים ומעט חשבון נפש. כתיבת ספרים מחייבת את המהלך ההפוך: מעט העמדת פנים והרבה חשבון נפש. גם למוכשרים ביותר מבין המנהיגים זה לא קל. קראו את כרכי מלחמת העולם השנייה של וינסטון צ׳רצ׳יל. הם מופתיים בכתיבה, אך לא מדייקים בתיאור הנרטיב ההיסטורי. לצ׳רצ׳יל – כאשר כתב את כרכי הספרים – היו חשבונות לסגור והיו שאיפות פוליטיות. צריך לומר: אפילו לצ׳רצ׳יל. אפילו לצ׳רצ׳יל, המוכשר מכולם, המקורי, המצחיק, הקולח מכולם, זה היה לא קל לכתוב ספר נפלא כפי שיכול היה לכתוב. ואם לצ׳רצ׳יל קשה, מה יגידו אזובי הקיר?
להם קשה עוד הרבה יותר. הנה דוגמה: האוטוביוגרפיה של הילרי קלינטון. כבר העלבתי את הספר הזה בעבר, אז לא נרחיב בזה. הוא גם משעמם וגם תפל וגם מייגע באורכו. אגב – גם קיצור היא תכונה שקשה לפוליטיקאים להבין. הביטו בספר שכתב אהוד אולמרט. אם היה מקבל עצה טובה של עורכים, היה מקצר אותו בחצי, ואולי היה יוצא ספר קצת יותר קצבי, וקצת יותר עירני. יצחק מרדכי הוציא ספר שאורכו יותר מ-450 עמודים. זה בעידן שבו הספרים מתקצרים. זה בעידן שבו הקוראים חסרי סבלנות. ספרו של משה קצב נמשך יותר מ-500 עמודים. מפקד חיל האויר לשעבר, אליעזר שקדי, כתב ספר מקורי ומצחיק. דגם מוצלח של מה שבכיר לשעבר יכול לעשות. אבל גם אותו אפשר היה לקצר ברבע או שליש. וזה היה עושה לו רק טוב.
נחזור לקלינטון: היא כתבה את הספר כאשר עוד היה ברור שבכוונתה לנסות להיות נשיאת ארה״ב. זה חייב אותה לעשות כמה דברים: 1. לא לגלות דברים שיפגעו במרוץ שלה. 2. לא לומר דברים שיפגעו בבוחרים שלה. 3. להאדיר את חלקה גם היכן שלא מגיע, כדי לשכנע שהיא מתאימה. קלינטון, שיש לה כנראה עניין בכתיבת ספרים (מותחן שלה יצא לאחרונה בישראל) אולי רצתה לכתוב ספר טוב, אבל גם אם רצתה לא יכלה. לא בגלל הכישרון. אם יש או אין לה כשרון לכתוב כנראה לעולם לא נדע. בגלל הפוזיציה. קשה מאוד לכתוב אוטוביוגרפיה טובה כאשר האופק המקצועי של הפוליטיקאי עוד לפניו. וקשה מאוד לכתוב אוטוביוגרפיה שיש בה כנות ומבט חד פנימה, כאשר כל חייך הם אימון בהסתרה, טיוח, העמדת פנים.
יוצאי דופן? יש כמובן כמה יוצאי דופן. ברק אובמה כתב ספר מרתק על חייו. זה היה לפני שנעשה נשיא. זה היה ספר מחושב, שנועד לסייע לו להיות נשיא, ולכן לא תמיד מדויק, ולעיתים מעורפל. אבל אובמה כתב על חייו כאיש צעיר. וכתב עליהם רק את מה שהתאים למסגרת הסיפור שרצה לשווק לאמריקאים בחבילה שהציע להם. רוב יוצאי הדופן האחרים הם מנהיגים שכתבו אחרי שסיימו את דרכם בצמרת. הספר של הארי טרומן על נשיאותו הוא ספר מרתק. הספר של הגנרל והנשיא יוליסס גרנט – גיבור מלחמת האזרחים האמריקאית – הוא ספר מופתי. אולי הטוב ביותר שכתב נשיא אמריקאי אי פעם. גרנט כתב אותו לקראת סוף חייו. מהתמלוגים נהנתה משפחתו, שאיבדה את פרנסת ראש המשפחה.
יש מנהיגים שאין ברירה אלא לקרוא את האוטוביוגרפיות שלהם. כלומר – אם אתם מתעניינים באוטוביוגרפיות של מנהיגים. אי אפשר שלא לקרוא את סיכומיו של דוד בן גוריון. אבל צריך להודות: היסטוריונים שכתבו על בן גוריון, אחרי שקראו את יומניו ואת ספריו, סיכמו את חייו בצורה מעניינת יותר. אי אפשר שלא לקרוא את אבני דרך של משה דיין. גם הוא חכם, מיטיב כתוב. גם הוא ארכן – שני כרכים, לא פחות. גם הוא טייחן. דיין גילה מעט והסתיר הרבה. היה לו מה להסתיר.
זו הקטגוריה שאליה ישתייך כנראה גם הספר של נתניהו. לקרוא ולתהות. לקרוא ולהצטער על מה שחסר. זה יהיה גם מעניין – וגם מתסכל. נתניהו עוד עסוק מכדי לכתוב את הספר הטוב באמת שהוא יכול לכתוב.
תזכורת: הרשמו לניוזלטר שלנו, כדי לקבל עדכונים פעם בחודש על מה שקורה כאן.
והזמנה פתוחה לכל מה ש(אולי) עוד לא שמעתם בפודקסט של הקיפוד והשועל:
שיחות
יצחק בן ישראל: אתה לא מודאג מהרמה הנמוכה?
נעה ידלין, מה ההבדל בין שיננית מיבנה לרקדנית מלאס וגאס?
מיכה גודמן: מה הטעם להתפלסף?
יובל נוח הררי, אפשר למנוע מלחמות?
עמית סגל, מה תעשה בגיל ארבעים?
משה בר סימנטוב, מצאת את משמעות החיים?
עינת נתן, מה זאת משפחה מאושרת?
מהדורות סולו
מה אם הסינים ישתלטו על העולם?
פסק דין ההפלות: השופטים השתגעו?
ככה עושה מדינה יהודית?
האם יש טעם להתווכח?
האם לשרוף את טוקיו זה מוסרי?
למה מדינות יוצאות למלחמות?
כמה בני אדם בכלל צריך בעולם?
