לרגל התאריך, כדי לנסות ולהבין את העידן הזה, קיימתי ראיון ארוך עם גדעון פרנק, מי שעמד במשך עשור וחצי בראש הועדה לאנרגיה אטומית של ישראל (אפשר לצפות בראיון או להאזין לו כאן). את ההחלטה להטיל את הפצצה הראשונה הוא מתאר אותה כהחלטה כמעט מובנת מאליה. לאמריקאים הייתה דילמה: לשלוח לקרב על יפן את חייליה, בידיעה שמאות אלפים מהם עלולים להיהרג בקרב (על האי אוקינאווה בלבד נפגעו חמישים אלף אמריקאים, מהם יותר מעשרת אלפים הרוגים) – או להשתמש בנשק חדש שטרם נוסה ולחסוך את חיי החיילים הללו. האם זו בכלל דילמה? פרנק השיב: ״אם יש דרך אחרת להכניע אותם, ברור שבוחרים בדרך אחרת״.
אבל מה שברור לישראלי שעסק כל חייו בסוגיות של גרעין, לא בהכרח ברור לאמריקאי הממוצע. מכון המחקר ״פיו״ פרסם בשבוע שעבר את נתוניו של סקר חדש, שבו ביקש מהמשיבים להעריך האם הטלת הפצצות על הירושימה ונגסקי ב-1945 הייתה מוצדקת או לא מוצדקת. פסק הדין, יש לומר, לא חד משמעי. כשליש מהאמריקאים לא יודעים להשיב. כשליש (35%) אומרים שהטלת הפצצה הייתה מוצדקת. כשליש (31%) אומרים שלא הייתה מוצדקת. כלומר, מקרב בעלי הדעה, יש רק רוב קטן למצדיקים. כמעט שוויון של תומכים ומתנגדים להחלטה ההיא, של טרומן.
שיפוט בדיעבד של החלטות מנהיגותיות הוא דבר מסובך. קשה לחזור בדמיון למה שהיה פעם, קשה לשחזר במדוקדק את השיקולים בעד ונגד, קשה במיוחד להתנתק ממה שקרה מאז ההחלטה ועד היום. דוגמה מובהקת, שכולנו עסקנו בה בשבוע שעבר: ההתנתקות מעזה. קל לטעון היום, בדיעבד, שהחלטתו של אריאל שרון להתנתק מעזה, קרי, לסגת ממנה, לפנות אותה, הייתה החלטה לא נכונה. קל – משום שעזה נעשתה מבעיה בינונית לבעיה גדולה. קל – משום שעזה הפכה ממקום שגורם לישראל לדמם קצת, מעת לעת, למקום שגורם לישראל לדמם עד כאב גדול. קל – משום שההתנתקות הייתה אמורה לפתור קושי, ומסתבר בדיעבד שיצרה קושי גדול יותר.
קל – אבל לא בהכרח נכון. שרון קיבל החלטה בתנאים מסוימים, ולא נשאר על כסאו כדי לוודא שמימושה יביא לתוצאה המקווה. אולי – זה מה שרוב הישראלים חושבים – הוא קיבל החלטה לא נכונה. אולי – וזו השערה שראוי להקדיש לה לפחות הרהור, גם אם לבסוף מחליטים לדחות אותה – שרון קיבל החלטה נכונה שיורשיו (אולמרט, נתניהו, בנט) לא ידעו להוציא לפועל.
הירושימה היא כמובן סיפור גדול הרבה יותר, משמעותי הרבה יותר, ובחינתו במבט לאחור מחייבת ידיעה והבנה של המציאות ששררה בעת שהתקבלה ההחלטה להשתמש בגרעין. עם תום הקרבות של מלחמת העולם השנייה, 85% מהאמריקאים חשבו שנכון היה להטיל את הפצצה (לפי סקר גאלופ מאוגוסט 1945). עם הזמן, שיעור התומכים בהחלטה ירד. למה ירד? קודם כל, בגלל חלוף הזמן. רובנו לא היינו שם כשטרומן קיבל את ההחלטה. רובנו לא יכולים לנסות לשחזר בזיכרון את מה שהרגישו אזרחי העולם לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה. אבל ראו לאיזו אכזריות בני אדם מסוגלים בעצם ימים אלה, והכפילו את עוצמתה פי מאה – אכזריות של מדינות, של גנרלים, של חיילים, של מנהיגים. אכזריותם של הגרמנים ביחסם ליהודים, אכזריותם של היפנים ביחסם לשבויים, אכזריותם של החיילים הסובייטים ביחסם לנשים הגרמניות, אכזריותם של האמריקאים המטילים פצצות תבערה קטלניות על טוקיו. על בשרנו למדנו, רק לאחרונה, שיש דברים שקשה לדמיין במצב אחד – וקל הרבה יותר לבצע במצב אחר. שקשה להסכים להם במצב אחד – ואפשר לקבל במצב אחר.