דיוויד לודג׳ מת.

לא עכשיו. הוא מת כבר בינואר, בתחילת השנה, בגיל 89. אבל אני גיליתי רק עכשיו שזה קרה.

דיוויד לודג׳ היה סופר נהדר, אחד מהאהובים עלי ביותר. אבל בישראל רק מעט מכירים אותו. ספרו המצליח ביותר, ״משנים מקומות״, תורגם לעברית. גם את זה גיליתי רק עכשיו. הוא תורגם בתחילת שנות השמונים, בהוצאת כתר, וכנראה לא זכה להצלחה. בזאת נחתם גורלו של לודג׳ בעברית, למעט עוד ניסיון אחד, עם הספר ״חושב…״ שיצא כאן בתחילת שנות האלפיים. וגם זה לא עזר. לודג׳ היה סופר מצליח למדי בבריטניה ובעוד כמה מקומות. בישראל לא. אפשר לומר: לא נורא. הוא לא היה סופר מהשורה הראשונה. אולי מהשנייה, אולי מהשלישית – זה תלוי בעיקר בשאלה כמה סופרים אתם רוצים לכלול בשורה הראשונה. בעולם יש המון סופרים, ולא את כולם אפשר להביא לכאן. לא את כולם צריך להביא לכאן.

בבית יש לי את כל ספרי הפרוזה שכתב (הוא כתב גם לא מעט ספרי ביקורת ספרות, שיש לי כמה מהם, אבל לא את כולם). זה לא מקרה, זה מעשה מכוון. אין לי את כל ספריהם של סופרים שנחשבים – ומן הסתם בצדק – חשובים יותר ממנו. אבל את שלו הקפדתי לרכוש, אחד אחד, עד שנאספו, ונקראו, כולם. למה? ככה. כי אהבה לספרים ולסופרים אינה נגזרת רק ממדרג של חשיבות. וזה עוד לפני ששואלים אם מדרג כזה בכלל אפשרי ומי קובע אותו, ומי שייך אליו. כמובן, כל אלה שאלות שאפשר לשאול, אבל גם לודג׳ עצמו לא היה מהסס לומר שהוא אינו סופר חשוב כמו טולסטוי, ולא כמו ג׳יין אוסטין, ולא כמו מרק טווין. זה ברור.

אז למה לטרוח לאסוף ולקרוא את כל ספריו, ולא לטרוח באותה מידה על כל ספריה של ג׳יין אוסטין (שאגב, נדמה לי שגם אותם יש לי – את כולם. אבל לא בזכות איסוף שיטתי מאותו סוג)? אמרתי, כי אהבה לספרות לא נגזרת מהיררכיה של ״חשיבות״. באהבה לספרות יש הרבה מאוד מקום לטעם אישי, לטמפרמנט, להתאמה בין סופר מסויים לקורא מסויים. ולודג׳ מתאים לי מאוד. אני אומר ״מתאים״ ולא ״התאים״, בלשון עבר, כי בשבת, יום לפני שגיליתי שמת, שלפתי מהמדף את ספרו ״משנים מקומות״ (את המקור באנגלית), והתיישבתי לקרוא. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני קורא אותו אחרי שלושים שנה בערך, מאז שקראתי אותו לראשונה. ובכל מקרה, אם אני טועה, זה בטח יותר מעשרים שנה מאז שקראתי אותו לאחרונה. ועדיין נהניתי מאוד – זו הייתה קריאה של עונג ושל צחוק. בגלל הקריאה הזאת הלכתי לבדוק בגוגל אם הוא עדיין בחיים.