המשכתי לעלעל. עגנון חובה – יהודה עמיחי רשות. ״בלימודי הספרות יש ללמד דרמה קלסית של סופוקלס או של שייקספיר״. ״יש ללמד ארבעה שירים מימי הביניים ושתי יצירות של יוצרים מזרחיים״. למה ארבעה מימי הביניים, ולא שלושה או חמישה? למה שתיים של ״יוצרים מזרחיים״ – ולא שלושה, או ארבעה? אלה שאלות, שאין לי עליהן תשובות. אני מניח שלמישהו יש עליהן תשובות. אני מניח שהתשובות יולידו עוד שאלות. ובכל זה התחלתי לנבור בגלל מאמר גדול בעיתון ״וול סטריט ג׳ורנל״ על מחקר שנערך בבתי ספר בארה״ב. התגלית המרעישה: מה שלימדו לפני שלושים שנה בספרות, זה מה שמלמדים, בשינויים קלים, גם כיום.

אולי זה טוב: סימן שאכן התגבש קאנון ספרותי. ביאליק שלנו – ״על עכברים ואנשים״ מאת ג׳ון סטיינבק שלהם. ברנר שלנו – ״אל תיגע בזמיר״ מאת הרפר לי שלהם. רוצים את כל הרשימה האמריקאית? הנה עשרת הספרים הנבחרים על ידי המורים לספרות עכשיו, מול עשרת הנבחרים שלהם לפני שלושים שנה. הדגשנו רק את אלה שלא מופיעים בשתי הרשימות. ושימו לב שכולם-כולם תורגמו לעברית:

שלושים שנה חלפו. ארבעה ספרים נפלטו מהעשירייה, ארבעה נכנסו אליה. מה יצא? שייקספיר אחד (גם כך יש שלושה בעשיריה). טוויין, שאולי כבר לא נוח כל כך ללמד, בגלל הרגישות הגזעית. ״אות השני״, שהוא ספר ישן מאוד, מאמצע המאה ה-19. ״בעל זבוב״, שהוא ספר מטריד מאוד. אולי מטריד מדי לנשמות הרכות יותר של ימינו. ״פרנהייט 451״ הדיסטופי, שנכנס לעשיריה, מתכתב באופן קצת אחר עם המציאות הפוליטית. ועוד נכנס ״פרנקנשטיין״ – אולי המתאים יותר לעידן הדיגיטלי שלנו. וגם ״הלילה״ – ספר שואה. ספר השואה הנמכר ביותר. ספר השואה שקיבל את ברכתה של אופרה וינפרי. ו״ציד המכשפות״ של מילר.

בסקירת הרשימות מתוארות כמה סיבות לשמרנות היחסית של הרשימה. ראשית – עניין הקאנון. שייקספיר לא ייצא מהרשימה בקרוב. כמו עגנון, כמו ביאליק, ובמקרה של שייקספיר – אולי זה בכלל כמו התנ״ך. שנית – נוחות כלכלית. מה שבית הספר רכש, כבר יש במלאי, ולמה לרכוש משהו אחר. שלישית – אין בלבול מוח. הכנסת ספר חדש מחייבת דיון, שיקול דעת, לפעמים התמודדות עם התנגדות של הורים. ספר ישן הוא כבר מסורת, שעברה את מבחני הקבלה.

נדמה לי שכתבנו על זה בעבר. בארה״ב, ההורים, ועוד כל מיני ועדים, מעורבים הרבה יותר בבחירת החומר הספרותי שנלמד בבתי הספר, וגם במה שמציגות ספריות בתי הספר. גם הקלברי פין של מארק טווין, וגם אל תיגע בזמיר של הרפר לי, הם ספרים שגם מלמדים אותם בהרבה מקומות – וגם מחרימים אותם בהרבה מקומות. ספרים שנויים במחלוקת. מורים שרוצים להכניס ספר חדש למערכת צריכים לקחת בחשבון את האפשרות שיתקלו בערעור על בחירתם. וככל שהספר מעורר מחשבה ומחלוקת, כך עולה הסיכוי שתהיה התנגדות. למעשה, 44% מהמשיבים למחקר שבבסיס הפרסום אמרו שנתקלו בצנזורה מסויימת בנוגע לספרים שהם יכולים או לא יכולים ללמד. וכמובן, אפשר להתנשא על האמריקאים האלה, שכל כך רגישים לכל ספר. ואפשר אולי לקנא בהם: גם ניסיונות צנזורה הם הוכחה שלמישהו אכפת.