האם חצי מהם עוד קוראים? נדייק: חצי מהם אומרים שהם עוד קוראים. זה הבדל גדול. אם לקריאה יש תדמית חיובית בסך הכל, ויש לה, ואם משיבים ומשיבות מניחים שהתשובה ה״נכונה״ על השאלה אם הם קוראים היא ״כן״ – הם ישיבו כן. לא משום שהם לא אומרים את האמת, אלא משום שהם מעדיפים לחשוב על עצמם כאנשים קוראים. והם באמת קוראים. הם זוכרים איזה ספר שקראו. זה היה השנה? נדמה להם שזה היה השנה. לפי הסקר של מדגם, שערכה התאחדות המו״לים, שיש לה כמובן עניין בסוגיה הזאת, 17% מהישראלים קוראים בכל יום, ועוד 34% לעיתים קרובות. מה זה לעיתים קרובות? לא יודע. בסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2017 – שזה לפני המון שנים כשמדובר בהרגלי קריאה – 21% אמרו שהם קוראים כל יום, כלומר, לא שינוי גדול. עוד 19% אמרו ״פעם בשבוע״, שזה לעיתים די קרובות. בסך הכל – 40%. עוד 12% אמרו ״פעם בחודש״. האם גם את זה צריך להחשיב כ״לעיתים קרובות״? אולי. מי אנחנו שנשפוט. והיו עוד 19% שאמרו ״פחות מפעם בחודש״, אבל לא אמרו שהם לא קוראים.

הלכתי לבדוק מה המצב באמריקה. שם – 67% אמרו שקראו לפחות ספר אחד בשנה האחרונה. סקר אמריקאי של פיו מ-2021 מצא 23% שלא קראו אף ספר. כלומר – 77% קראו. הרבה יותר מכפי שקוראים היום בישראל. סקר של יוגוב מ-2023 מצא 46% שלא קראו בכלל. הנתונים, איך לומר, לא לגמרי מתיישבים אלה עם אלה. הנתונים מלמדים על קריאה גבוהה (שלושה מתוך ארבעה), ואז נמוכה (אחד מכל שניים), ואז שוב גבוהה (שניים מכל שלושה). לפי גאלופ, ב-2022 17% דיווחו שלא קראו ספר בכלל בשנה האחרונה. אז עכשיו זה כבר עוד יותר מבלבל. 2021 – 23%, 2022 – 17%, 2023 – 46%, 2025 – 33%.

בהשוואה בינלאומית אחת, ארה״ב ממוקמת גבוה מאוד במספר הממוצע של קריאת ספרים לאדם. 17 בשנה. אם אתם מאמינים לזה. המשמעות היא שכל אמריקאי קורא יותר מספר בחודש – והמשמעות האמיתית היא שמכיוון שיש אמריקאים שלא קוראים, האחרים צריכים לקרוא הרבה יותר מספר בחודש. אבל גאלופ מדווחים על מספר נמוך יותר של ספרים לכל אמריקאי: קצת יותר מ-12 לשנה. אני מודה שיש בי מידה רבה של חשדנות ביחס לכל הנתונים האלה. המדינות שבאות אחרי ארה״ב בדירוג הן הודו, בריטניה, צרפת, איטליה, רוסיה, אוסטרליה. ישראל במקום ה-18, בין נורבגיה לאוסטריה. לפי הנתונים, ישראלי ממוצע מבלה 149 שעות בשנה בקריאה. זה אומר בערך 20 דקות ביום. כמעט שישה ספרים וחצי בשנה – כלומר, קצת יותר מספר בחודשיים.

איך אפשר להסביר את הפערים הגדולים, והקפיצות המשונות? אולי יש מדינות שיותר קל לומר בהן ״אני לא קורא״ ומדינות שיותר קשה בהן להשיב כך – לא בגלל שיעור הקוראים אלא בגלל התדמית שיש לקריאה. במקום שבו קריאה מוערכת, למשיבים יש צורך חזק יותר להיזכר באיזה בדל ספר שקראו, כדי שיוכל להשיב בחיוב על שאלת הקריאה. הנה, גם על זה אפשר לומר משהו: חשוב כמובן שישראלים יקראו – קריאה, וזה נבדק והוכח לא פעם, היא פעולה שתורמת ליכולות קוגניטיביות בהרבה מאוד דרכים. אבל חשוב בהחלט שגם אם הם לא קוראים, תהיה להם תחושה, או ידיעה, שקריאה היא דבר חשוב – כדי שאולי יום אחד יגיעו לזה, ואם לא יגיעו, יעודדו את צאצאיהם להגיע לזה, ואם לא יעודדו, לפחות לא יתנו להם תחושה רעה אם הם בכל זאת קוראים. אז אולי זה הנתון המעודד יותר בסקר של מדגם מהשנה:  71% מהנשאלים מעידים כי היו רוצים לקרוא יותר מכפי שהם קוראים כיום. משמע – גם אם אינם קוראים, הם מבינים שקריאה היא דבר שראוי לשאוף אליו. בזמנים מסויימים אפשר להסתפק בזה.