ועוד: הרצח חי במחלוקות גדולות שמתנהלות בישראל בימים אלה ממש. אף אמריקאי כבר לא מתווכח את הוויכוח של ימי אברהם לינקולן, אלה שקדמו לרצח שלו. מלחמת האזרחים נגמרה. העבדות בוטלה. אין מי שרוצה להחזיר את זו או את זו. אין מי שעודו מוחה על סופה של זו או של זו. והרשימה נמשכת: אף אוסטרו הונגרי כבר לא בסביבה כדי לכעוס על ההתנקשות ביורש העצר פרדיננד. רצח הנשיא ג׳ון קנדי היה רצח שתכליתו לא ידועה, כך שאין בכלל על מה להתווכח, מלבד השאלה אם היה יורה אחד או היו יותר. רצח אנואר סאדאת במצרים הוא מקרה קצת יותר מעניין. יכול להיות שגם המחלוקות שהביאו לרצח שלו עוד מתקיימות במידת מה. ואפשר לשאול גם על הנמרים הטמילים וההתנקשות ברג׳יב גנדי בהודו. הנמרים נכנעו, ההודים הפסיקו להתערב בסרי לנקה כבר קודם.
אצלנו המצב ברור: מורשת רבין – ולא משנה כיצד בדיוק תגדירו אותה – עוד מככבת בשיח הציבורי בישראל. המהלך שבעטיו נרצח, הסכמי אוסלו, עודו מהדהד בתשתיתם של עניינים אקטואליים. הרשות הפלשתינית היא מורשת רבין. שטחי איי וסי הם מורשת רבין. כל אלה מעשים שנתונים במחלוקת, הגם שאף ממשלה שבאה אחרי רבין לא ביטלה את תוקפם. כלומר, היו דיבורים על הצורך לבטל את ״אוסלו״. אבל לא היה ביטול. היו דיבורים על הצורך ״לפרק את הרשות״. אבל ישראל לא פירקה אותה. היו, ועוד ישנם, דיבורים על סיפוח. הם לא הביאו למעשים. גם לא בשנים הסוערות שאחרי 7 באוקטובר. דונלד טראמפ, ממש לאחרונה, נעץ עוד מסמר בארון הקבורה של הרעיון הזה. או לפחות בארון שמאחסן אותו, מאחורי דלתות שכרגע נראות מוברחות היטב.
בנסיבות האלה, האם אפשר להציב את רצח יצחק מעל כל אירוע אחר במדרג החשיבות, מיום שהוכרזה עצמאות ישראל ועד פלישת מחבלי חמאס לדרום ישראל?
האזינו לנימוקים של ד״ר אבי שילון וד״ר נורית כהן. האזינו לשיחה המעניינת איתם. נימוקיהם אינם לגמרי זהים, אבל יש ביניהם דמיון. רצח רבין מחזיק את הטראומה של רצח אב מייסד. הוא מחזיק את הטראומה של ריסוק חזון ארץ ישראל השלמה. הוא מחזיק את הטראומה של עם ככל העמים. לא מיוחד. עם שבו רוצחים ונרצחים. יש זונה יהודייה, יש גנב יהודי, יש רוצח יהודי של ראש ממשלה. הרשימה הושלמה. במובן זה, רצח רבין הוא אירוע חשוב לא משום שקרה בו דבר חשוב אלא משום שהובן בו דבר חשוב. ייתכן שבזה הוא דומה ל-7 באוקטובר, תאריך שבו, כמו שמיכה גודמן כתב יפה (הספר: היום השמיני), ״דברים מהותיים התבהרו״. מהם הדברים הללו? גודמן כותב כך: ״ההתגלות של אוקטובר 2023 גילתה לנו דברים שלא ידענו, אך היא גם חשפה אותנו לדברים שלא רצינו לדעת, ובמרכזם התגלית החשובה מכולם: השבריריות של הקיום הישראלי״. נסו את אותה שורה, רק במקום ״אוקטובר 2023״ כיתבו ״נובמבר 1995״. היא עדיין אפקטיבית. גם רצח רבין חשף אותנו לתגלית חשובה על השבריריות של הקיום הישראלי.
ובכל זאת יש הבדל: השבריריות של 2023 היא זו שנוגעת ליחסים שלנו, הישראלים, עם המרחב שסובב אותנו. מולו אנחנו שבריריים. מולו קיומנו לא לגמרי מובטח. כן, אנחנו חזקים. לא, אנחנו לא חסינים מפגיעה קשה, ואולי – חלילה – אנושה. השבריריות של 1995 שונה. היא נוגעת ליחסים שלנו, הישראלים, עם עצמנו. באוקטובר 2023 גילינו את היכולים של אחרים לשבור אותנו מבחוץ. ברצח רבין גילינו את היכולת שלנו לשבור אותנו מבפנים. ואגב, בשני המקרים לא נשברנו. ואולי מוטב לומר: בשני המקרים, בינתיים, לא נשברו. הקושי היה גדול, והחברה הישראלית הוכיחה את יכולתה להתמודד איתו. קצת מחוסר ברירה. כי מה כבר יכולנו לעשות חוץ מלהתמודד. אבל לא רק מחוסר ברירה. ישראל הוכיחה שיש בה כוחות חזקים של חיות, שיש בה קבוצות שמוכנות לפעול כדי להבטיח הישרדות, שיש בה עוצמות שמתגלות ברגעים קשים.
הנה, גם זו תגלית משותפת לרצח רבין ול-7 באוקטובר. ישראל שברירית יותר מכפי שנדמה לה, אבל גם חזקה יותר מכפי שנדמה לה. מי שחשב שהדמוקרטיה הישראלית לא תשרוד את רצח ראש הממשלה – טעה. מי שחשב שחילופי שלטון מסודרים יפגעו לטווח ארוך – טעה. רבין נרצח, מחליפו נכנס לתפקיד, אחר כך באו בחירות, אחר כך באו חילופי שלטון, ושנתיים וחצי אחריהם שוב חילופי שלטון, בחזרה למפלגה של רבין. אבי שילון נותן לישראלים קרדיט על בגרות: הם עשו הפרדה בין הצער על הרצח, האבל העמוק, לבין המעשה הפוליטי של בחירה במועמד היותר מתאים בעיניהם לשלטון (בנימין נתניהו נבחר חצי שנה לאחר הרצח, כאשר ניצח את שמעון פרס). נורית כהן נותנת להם פחות קרדיט: היא סבורה שהאבל לא היה עמוק כפי שנדמה. כך או כך, השלטון עבר ידיים ללא תקלות, שוב ושוב, עד ימינו אלה. וכל עוד ימשיך, עוד אפשר יהיה לשאול, מי בהסכמה ומי בשמץ של הסתייגות, האם רצח רבין היה אכן האירוע החשוב ביותר בתולדות ישראל. ואם חלילה יפסיק, זה יהיה כנראה הזמן לקבוע ללא סייג, שאכן, הוא היה החשוב ביותר בתולדות ישראל. כלומר – מוטב לכולנו שנוכל להמשיך בלי הכרעה.
