יכול להיות שאטלנטיק הוא מגזין שמזהה טוב מאחרים מתי דברים נגמרים. יכול להיות שהוא מגזין שמזהה טוב מאחרים שמאמרים עם הכותרת ״סופו של״ גוררים יותר קליקים ברשת, ומציתים דיון ציבורי. אז עכשיו יש מי שמדברים על האפשרות שבא סופו של עידן הקריאה. וזו כמובן שיחה של אנשים מודאגים, שהרי לא יכול להיות ש, ואיך נסתדר בלי, ומה יהיה אם, והאם ייתכן שאולי, וכן הלאה. המאמר באטלנטיק מעניין כשלעצמו, וכמובן גדוש בשלל נתונים שמוכיחים את מה שכל מי שחי בעולם רואה: בני אדם קוראים פחות מבעבר. או, אם לדייק: גם בקבוצות אוכלוסייה שקריאה הייתה הרגל מרכזי שלהן, נדמה שההרגל נחלש מאוד. צעירים לא, מבוגרים לא, אנשים עסוקים לא. והסיבות מגוונות: הרשתות, הסטרימינג, הבינה, השפע, מערכת החינוך, ההורים, החברים, חנויות הספרים. גם בישראל אפשר לדיין את הדיון הזה, פחות או יותר באותן מילים, ובתוספת כמה אתגרים ספציפיים (שוק קטן, שפה שאף אחד לא דובר, מדינה על גבול המצורעת, מלחמה, פערי תרבות).

לפעמים נדמה שהדיון על השחיקה בהרגלי הקריאה החל פחות או יותר עם המצאת מכונת הדפוס. לרגע אחד אפשר היה להתפעל ולשמוח מכך שכולם יכולים לקרוא, ומייד אחר כך החלה הדאגה: מה יקרה כשיימאס להם לקרוא? האם כבר נמאס להם לקרוא? האם העולם ידרדר בגלל שנמאס להם לקרוא? מהר שכחנו שרוב הזמן, רוב האנשים, לא ידעו לקרוא. שרוב הזמן, ברוב המקומות, לא היה מה לקרוא. מהר שכחנו, שהקריאה של כלל האנשים היא המצאה יחסית מאוחרת, שאולי אי אפשר בלעדיה, ואולי אפשר, ואולי נדרדר בלעדיה, ואולי לא נורא.

ועוד שכחנו – זו הכללה – אבל יש נטייה לשכוח – לשאול ממה בעצם אנחנו מתרגשים כאשר אנחנו מתרגשים מסופו של עידן הקריאה, אם אכן הגיע סופו (ואני מטיל בזה ספק). נמנה כמה אפשרויות, שכל אחת מובילה בהכרח למסקנות אחרות. אבל באופן כללי נאמר שהן נוגעות לשלוש דאגות עיקריות: דאגה לעולם (מה יקרה לו כשאנשים לא יקראו), דאגה לי (האם יהיה לי משעמם יותר בעולם בלי קוראים), מה יקרה לבני אדם אחרים (האם חייהם יהיו דלים ועלובים), דאגה לכותבים (מה יקרה להם, שאולי זה אומר גם לי, אם לא יהיה למי לכתוב).

שאלת הדלות: נדמה לנו שהעולם יהיה דל יותר בלי קריאה. אולי זה נכון. אולי זה לא נכון. האופן שבו בני אדם מבלים את זמנם משתנה. הקצב מהיר, הגירויים בלתי פוסקים, זה בוודאי משפיע על המוח, על הקשב, על התרבות. להצטער על השינוי הזה לא שונה מלהצטער על השינוי במעבר מתנועה בכרכרות לתנועה במכוניות. ברור שלמסע חוצה אוקיינוסים בספינת מפרש רעועה יש איכות אחרת ממסע חוצה אוקיינוסים בספינת פאר חדישה. ברור שלמסע חוצה יבשת בכרכרה יש איכות אחרת ממסע חוצה יבשת במכונית. יכול להיות שזה מסע עשיר יותר בחוויות, בהתרשמויות, הוא גם איטי יותר, מסוכן יותר, ולכן פחות מתאים לכולם. בכל שינוי אנחנו מרוויחים משהו, וגם מאבדים משהו, ולא תמיד קל למדוד האם איבדנו יותר או קיבלנו יותר. למעשה, המדידה היחידה היא עצם השינוי. העובדה שבני אדם בחרו לעבור למכוניות, ולא מעלים על דעתם לחזור לאחור, מעידה שכנראה העדיפו אותן על כרכרות. העובדה שהם בוחרים לעבור לנטפליקס, וכרגע לא שוקלים לחזור לאחור, מעידה שכנראה הם מעדיפים סדרות. וכן – מי שמעדיף ספרים (כמוני) מוצא את עצמו בעולם שבו הפריט הזה נעשה יקר למעטים. לא קל להסתגל לשינוי, כולל השינוי הזה. אבל זה מה שאנושיות תובעת מאיתנו כל העת, להסתגל. וממילא, זה לא כל כך קשה. יש מספיק ספרים לכולם, ועוד יהיו זמן רב. לא יחסר לאף אחד מאיתנו מה לקרוא, לא עכשיו, וגם לא עוד מאה שנה.

שאלת האוריינות: לקריאה יש תפקיד חשוב בעיצוב של חברה. או לפחות היה. הקריאה היא מפתח לאוריינות, שהיא מפתח לקדמה, שהיא מפתח לשגשוג, וכן הלאה. בלי קריאה – לא יהיו כל הדברים האלה. נכון? מותר לפקפק בהנחה הזאת, מטעם פשוט. אם יתברר שמי שקוראים מצליחים הרבה יותר בעולם ממי שלא קוראים, החזרה לקריאה תהיה מהירה מאוד. לא של כולם כמובן. כמו שלא כולם לומדים מתמטיקה ברמה גבוהה, למרות שברור (או לפחות היה ברור, עד שבא קלוד) שלימודי מתמטיקה משפרים את היכולת המוחית ומשפרים את הסיכוי להצליח בחיים. ובכל זאת, כאשר מתברר שלימודי מתמטיקה הם הדלת שפותחת את שערי ההיטק, יותר תלמידים רוצים ללמוד מתמטיקה. כאשר מתברר שהספורט טוב לבריאות, ומאריך את החיים, יותר בני אדם עושים ספורט (למרות שזו פעילות משעממת להחריד). ובמילים אחרות: אם הקוראים ישגשגו והלא קוראים ידרדרו, שאלת הקריאה תרד מהפרק – ויהיו קוראים. למעשה, הסיבה שבגללה מתמעטים הקוראים היא העובדה המצערת שקשה למדי להוכיח את הקשר בין קריאה (לא במובן של לדעת קרוא וכתוב, שזה הכרחי, אלא במובן של להמשיך לקרוא ספרים גם בבגרות) לבין הצלחה.

שאלת התרבות: את זו צריך לחלק לשני סעיפי משנה. יש מי שדואגים שלא יהיו מספיק ספרים לקרוא. תנוח דעתם – כבר יש מספיק. לכל חייהם. אפשר להירגע. יש מי שדואגים שלא יהיו מספיק סיבות לכתוב. להם אין מה לומר אלא: כתבו אם אתם אוהבים לכתוב. העולם לא מחויב לספק לכם קהל. נניח שאני אוהב לצייר (זה לא המצב), או לנגן (אוהב, לפעמים), או לרקוד (ממש לא). אלה פעילויות שאני יכול להמשיך לעשות בלי תלות בשאלה אם יהיה מי שירצה לשבת מולי ולצפות בהן או בתוצרת שלהן. כמובן, ישנה טענה, לא מופרכת, שספרות ללא קוראים היא לא כמו ספרות שיש לה קוראים. זה נכון ביחס לכל פעילות אמנותית, ובכל זאת, בני אדם ממשיכים ליצור, גם כשאין להם קהל. גם כותבים ימשיכו לכתוב (או שלא – מה שיחליטו).

שאלת הכלכלה: זאת כבר שאלת משנה של שאלות עיקריות. עיקרה: אם לא יהיו קוראים, לא יהיה ״שוק״ לספרים, ואי אפשר יהיה להתפרנס ממכירה, שיווק, כתיבה, תרגום, הפצה, מו״לות וכל השאר. אכן נכון – זה באמת מה שיקרה. ומכאן, שוב כמה דרכים (נמנה שלוש). או שיהיו מי שיממנו את הפעילות הזאת במסגרת פילנתרופיה, כפי שמימנו אמנים ויוצרים לאורך ההיסטוריה. או שבאמת אי אפשר יהיה להתפרנס מהענף הזה, והוא יהיה תחביב למי שרוצה לעסוק בו ומוכן להשקיע בו, גם כספית. או שספרים יהפכו למוצרי יוקרה למעטים, שהתמחור שלו ישתנה. כמו עטים נובעים, או מכוניות לאספנים.

שורה תחתונה? לא בטוח שצריך. אם אתם אוהבים לקרוא – המשיכו לקרוא. אם לא – אין סיבה שתקראו. אם יש לכם ילדים – כדאי שיקראו, עד שהמיומנות תהיה גבוהה, כל עוד לא הוכח שאפשר להסתדר גם בלי לקרוא היטב. אם אתם כותבים ונהנים מזה – המשיכו לכתוב. אם אתם כותבים ועושים את זה כדי להתפרנס – קחו בחשבון שזו משימה קשה, שרק מעטים מצליחים בה. בכל המקרים, אל תתלוננו על כך שבני אדם לא קוראים. הם לא חייבים לכם שום דבר.