קראוס שוחח לא מזמן בפודקאסט שלו עם אלן גות׳. גם הוא יהודי במוצאו, גם הוא פיזיקאי במקצועו, חשוב יותר מקראוס. על שמו רשומה אחת מהתיאוריות המרתקות של העשורים האחרונים: האינפלציה. לא זו של הכלכלה ובנק ישראל, אלא זו של היקום אחרי המפץ הגדול. זו תיאוריה הגורסת שזמן קצר מאוד אחרי המפץ הגדול (כמה קצר? 10־36 שניות), היקום התפשט בבת אחת. מה שעוזר להסביר מדוע הוא אחיד, כפי שמתברר מקרינת הרקע הקוסמית.
כך או כך, קראוס וגות׳ שוחחו בין השאר על ספר שהשפיע על שניהם השפעה דרמטית: “גֶדל, אֶשר, באך", ספרו של דאגלס הופשטטר. כמעט אין מחלוקת על כך שמדובר ביצירה חשובה, מפוארת. כמעט אין מחלוקת על כך שמדובר ביצירה שהייתה לה השפעה. אבל על מה בדיוק ואיך ספר משפיע על מישהו?
"גדל, אשר, באך" זכה בפרס פוליצר בשנת 1980, כאשר יצא לאור. לא קל לתאר את תוכנו בשורה, אבל אם צריך בכל זאת, אפשר לומר שהוא מתאר כיצד מערכות פשוטות נעשות למערכות מורכבות. זו בעצם שאלה שעומדת במרכזה של החקירה המדעית, לדוגמה, ביחס לתודעה האנושית. כיצד ייתכן שמקבץ של חלקיקים פשוטים, אבני הבניין של החומר, מצטרף להרכבה מסובכת ויצירתית כמו נאמר, מוחו הקודח של מיכלאנג׳לו. בימים שבהם רווחה ההנחה שהאדם הוא תרכובת של ״חומר״ ושל ״רוח״, השאלה לא הייתה כל כך קשה.
הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט בן המאה ה־17 טען שהנפש היא רובד לעצמו, שאיננו חלק מהחומר. זו האמונה המכונה דואליזם או בעברית מצוחצחת: שניוּת. במדע המודרני היא איננה מקובלת, בוודאי לא בקרב מי שמתכנסים תחת המטרייה האנטי־אתיאיסטית. במדע המודרני מקובל יותר להניח שהכל נובע מהחומר, כולל הנפש, כולל מוחו הקודח והיצירתי של מיכלאנג׳לו. אין מוזות – יש רק נוירונים שנורים במהירות ונקלטים בסינפסות במוח.
"גדל, אשר, באך" הוא הספר שנותן ביטוי אומנותי מרתק לתהליכים שהופכים את הפשוט למורכב. יש בו חיבור של שלושה יוצרים: המתמטיקאי קורט גדל, שניסח את המשוואות הקובעות שישנן אמירות מתמטיות שלעולם לא נוכל להוכיח; הצייר הקריר מאוריץ קורנליס אשר, שהפליא באשליות אופטיות; המלחין יוהאן סבסטיאן באך, ששרטט מהלכים בדייקנות, ובכן, מתמטית. ולמה השפיע על קראוס ועל גות׳ באופן עמוק כל כך? כך ניסח הסופר לב גרוסמן את השפעתו של הספר על חייו שלו: ״הייתי מרחיק לכת עד כדי הנחה – איך אפשר להוכיח דבר כזה? – ש־GEB עיצב מחדש את מוחם של דור שלם של חנונים, שהתבגרו ועושים עכשיו דברים מעניינים… זה תנ"ך החנונים הסודי של הדור שלי״.
קראתם? תרגום לעברית יצא לפני קצת יותר מעשור. טל כהן וירדן ניר־בוכבינדר עבדו עליו בערך עשור וחצי. המחבר סייע להם בדרכו האניגמטית. יש סוג של מדריך שכתב המאפשר למתרגמים של הספר לזהות את כל משחקי המילים, השנינויות והקפיצות התמהוניות שמאפיינות את הספר. בדיחה שמתחילה בעמוד אחד ונגמרת כמה מאות עמודים אחר כך. ציטוט שחציו מופיע בפרק אחד, וחציו השני מסתתר בפרק אחר. במדינה קצת תרבותית יותר, היו מקבלים פרס גדול על מפעלם.
טוב – האמת היא שמה שקראתם עד כאן הוא פשוט פתיחה של מאמר ארוך שכתבתי למעריב. במאמר תמצאו לא מעט תובנות מתוך ״רעש״ של דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני וקאס סאנשטיין. שארית המאמר, אם תרצו, בלינק הזה.
כבר האזנתם לפודקסט של הקיפוד והשועל? הנה כל מה ש(אולי) עוד לא שמעתם. מוזמנות ומוזמנים:
פסק דין ההפלות: האם השופטים השתגעו?
מיכה גודמן, מה הטעם להתפלסף?
למה מדינות יוצאות למלחמות?
יובל נוח הררי, אפשר למנוע מלחמות?
ככה עושה מדינה יהודית?
עמית סגל, מה תעשה בגיל ארבעים?
