מה ישראלים קוראים? בשבוע הספר, אפשר ללמוד על זה משהו, גם בעזרת נתונים, וגם בשיטוט בדוכנים. כפי שדורית אסרף מזרחי דיווחה, בהתבסס על דו״ח הנתונים השנתי של הספרייה הלאומית, ״מערכות יחסים רומנטיות וזוגיות הן הנושא הראשי במרבית הספרים״ שיצאו בשנה החולפת. אלה המספרים: 54 ספרים ארוטיים, 148 ספרים בסוגת "הרומן הרומנטי", 115 ספרים על יחסים בין המגדרים ו-152 בנושא משפחה. בזה נתמקד: עוצמתה של הספרות האירוטית/רומנטית. אבל לא סתם בעוצמתה, אלא בעוצמתה בקרב קהל שאולי ייחשב מפתיע – קוראות דתיות וחרדיות.
זו אינה הערה על ספרות. לא על איכות הספרים, לא על משמעותם האומנותית. זו הערה על חברה. על החברה הדתית-חרדית, על התדמית שלה לעומת המציאות שלה. על הדרכים המשונות של דתיים בישראל לפלס נתיבים נסתרים ולא מוכרים. כן – וגם מאיימים. על מי הם מאיימים? הם מאיימים על הסדר החברתי הישן. כאשר מדברים על החברה הדתית והחרדית, נהוג לדבר על האינטרנט, על הטלפון החכם, כעל איום על הסדר הישן. המחשב, הטלפון, מכניסים דברי כפירה לכל כיס, מאפשרים גישה למדע, לרעיונות מערערים, למוזיקה תוססת, לאומנות, לפורנוגרפיה. ספרים שייכים לעולם הישן, הכאילו ממושטר. אבל רק כאילו. חנות במודיעין עילית לא תחזיק ספר רומנטיקה, ובטח שלא אירוטיקה. היא גם לא תחזיק טלפון חכם. אבל בשני המקרים, כבר לא צריך שתעשה זאת. את הטלפון אפשר לקבל עם שליח (ויש טלפון חכם כמעט לכל הדתיים ולהרבה יותר חרדים מכפי שההנהגה שלהם מודה). את הספר אפשר לקרוא בפורמט דיגיטלי. או לרכוש בחנות בעיר אחרת.
איפה ההפתעה? ההפתעה אינה בכך שיש מי שרוכשים (ובעיקר רוכשות) ספרי רומנטיקה ואירוטיקה. ספרים ״אסורים״ נרכשו גם בעבר, בחשאי, במעטפות חומות, או בעיר אחרת. בשנות השבעים, שבהם גדלתי בירושלים, תלמידי בתי ספר דתיים פרחחים או מקושרים העבירו מיד ליד את סדרת הספרים המגוחכת פטריק קים, שהיתה שילוב קטלני – תרתי משמע – של אומנויות לחימה ופורנוגרפיה רכה. סדרה עם גיבור אמריקאי, שהיה לה מחבר פיקטיבי עם שם אמריקאי, ולמעשה היתה פרי עבודתם של כותבים ישראלים אנונימיים. יצירה חתרנית בישראל שמרנית. ספרות זולה. לימים, הכרתי כמה מכותביה. הם מעולם לא לקחו את העבודה על הספרים האלה ברצינות. זה היה בידור קל וכסף קל. היו מהם ששועשעו כאשר שמעו שגם נערים דתיים בגיל מסויים שמעו על הספרים הללו.
אבל זו לא היתה ״תופעה״, ולא התעוררה ״דאגה״. או שהמבוגרים לא ידעו, או שהתעלמו, או שמספר הקוראים היה קטן מכדי להטריד מישהו. לא בטוח שהמצב דומה היום. כתבה במקור ראשון הציפה את העובדה שבנות נעורים דתיות, חניכות אולפנה, קוראות ספרות שכוללת תיאורים מיניים בוטים. ״שוחחנו עם מחנכות, מורות, מדריכות וראשות אולפנה״, כתבה אביגיל זית, ״כולן, כולל כאלה שתלמידותיהן הודו בפנינו שהן חשופות לספרים ושהם מועברים בין החברות, לא שמעו על המונח ׳בוקטוק׳ [שבא מעולם הטיקטוק] ובהחלט לא הכירו קריאה של תכנים ארוטיים בין כותלי האולפנה. לעומתן הבנות שאיתן שוחחנו דווקא הכירו את המונח ואת כריכות הספרים. רובן אמרו שלהן דווקא ׳לא יצא לקרוא׳, או שהן ׳שאלו את הספרים מהספרייה אבל השתעממו׳, או ׳ראו אבל לא יצא להן לדפדף׳, אבל ש׳דווקא חברות שלהן בפנימייה׳, ׳בשכבה מתחתיהן׳ או ׳בכיתה המקבילה בהחלט קראו׳. רובן היו בין כיתה ח' ל־י', כולן לומדות באולפנות מוכרות וחזקות ברחבי הארץ, ספינות הדגל של החינוך הדתי, וחלקן בכלל לא הבינו שקיימת בעיה כלשהי בספרים האלה״.
כן, זה נשמע דומה למה שקרה לפטריק קים בשנות השבעים, אבל יש שני הבדלים חשובים. הראשון – הפעם לא מדובר בקוראים בנים (פטריק קים היה ספר מובהק של בנים), הפעם מדובר בבנות. בחברה הדתית, עשוייה להיות לעובדה הזאת משמעות שחורגת מאנקדוטה. השני – הפעם לא מדובר בספרים שהלגיטימיות שלהם מפוקפקת, ושגם מבוגרים קצת מתביישים לקרוא בחברה מכובדת, הפעם מדובר בספרים שנמכרים במספרים גדולים, ספרים בז׳אנר שלפעמים נדמה כמצליח ביותר מכל הז׳אנרים של כל הספרים. הציצו באתרי הוצאות הספרים וחנויות הספרים, וראו מה מוצג בחלון הראווה הקדמי שלהם. בדקתי תוך כדי כתיבה. את ספרי הרומנטיקה והאירוטיקה קל לזהות. יש להם שמות מובחנים, כריכות מובחנות. גם אתם תזהו אותם מייד. ועוד הצעה, יותר מעניינת: לכו להסתובב בדוכני שבוע הספר, וחפשו את השולחנות של הוצאות הרומנטיקה והאירוטיקה. גם אותם תזהו מהר. אם יש מסיבה בשבוע הספר, ליד ההוצאות האלה המסיבה הכי רועשת, הכי שמחה. שם יש צפיפות, התרגשות, התלהבות.
ומה עוד יש שם? לא מעט שביסים ושמלות. יש מטפחות ראש בסגנון הישן, יש כובעים מסוגננים, יש המון טורבנים גדולים בסגנון הבולט היום. נשים שנושאות על ראשן את דתיותן כמגדל גבוה, וגם מצטופפות ליד דוכן הספרים שמציע להן את מה שבאף בית כנסת או בית ספר דתי (והאמת, גם לא בבית ספר חילוני) לא היו מקריאים בקול. ולא, זו לא תופעה שהתחדשה השנה. זו תופעה שאפשר לזהות מזה זמן. ״הקהל הוא נשי מובהק. זה חוצה מגזרים וגילאים, וקיים גם בציבור הדתי וגם בציבור החרדי״, כתבה הילה טימור אשור לפני ארבע שנים. ״מדובר בנשים שממש חיות את התחום – מלבד הקריאה, הן מדברות על הספרים עם חברות, משתפות חוויות בפייסבוק, כותבות ביקורות. רוב היום שלהן סובב סביב הספרים״.
מה עושים הספרים הללו לנערות ונשים דתיות? כבר הצענו אפשרות אחת, מערערת. האפשרות המערערת נשענת על הנחה שדתיות שנחשפות לאירוטיקה בוטה עשויות לחפש אירוטיקה בוטה, היא נשענת על הנחה שדתיות שנחשפות לתיאורים מיניים שבודאי אינם מגודרים במסגרת נישואים הלכתית עלולות להתפתות לחיים שאינם דומים לאידיאל הדתי. אבל יש גם אפשרות אחרת. שלא מדובר בספרות מערערת אלא בספרות משחררת. לדתיות שחיות במסגרת חברתית הדוקה, מחייבת, ביקורתית, שמרנית, הספרות האירוטית-רומנטית היא שסתום לאיזון לחצים. זו ההתפרעות שאינה מסוכנת. אפשר לקרוא דבר אחד, ולחיות דבר אחר. אפשר לקרוא דבר אחד כדי שאפשר יהיה לחיות דבר אחר.
כמובן – אם מדובר בערעור, החברה הדתית והחרדית תזהה מתישהו את המגמה, תנסה לבלום אותה. זית כתבה שבשנה האחרונה ״נעשו ניסיונות בשנה האחרונה לקדם מהלך שמטרתו ליצור סימון כלשהו על ספרים״. לא שמעתי עליו עד שקראתי את הכתבה, מה שמעלה את האפשרות שהוא לא היה נחרץ במיוחד. אבל זה לא אומר שהוא לא יהיה נחרץ יותר בעתיד. בארה״ב מתנהלת כיום מלחמת תרבות עיקשת על ספרים מותרים ואסורים, בספריות, בבתי ספר, במוסדות ציבור. כמו שכתבתי בעבר, לא תמיד קל להכריע בשאלה איזה ספרים צריך לקרוא באיזה גיל. יש הסבורים שילדים ידעו לבד מה טוב להם ומה לא, ושמוטב פשוט לתת להם לבחור בספריה במה שירצו. יש מי שמעדיפים פיקוח של מבוגרים. וברור שמרגע שיש פיקוח, ישנה שאלה של קריטריונים. עירום – כן או לא? פורנוגרפיה – כן או לא? שפה פוגענית – כן או לא? והאם זה משנה כלפי מי היא פוגענית? והאם זה משנה אם השפה הפוגענית עדכנית, או מהמאה שלפני הקודמת? והאם צבעם של גיבורי הספר חשוב? והאם צריך להתחשב במסר הכללי של הספר יותר מאשר בפרטיו? מה עם ספר מיזוגני (המינגווי)? מה עם ספר אנטישמי (דיקנס)? מה עם דוקטור סוס (נגנז)?
כאמור, אם ספרות אירוטית-רומנטית היא ספרות מערערת, אפשר לצפות למהלכים שמטרתם לבלום את ההשפעה שלה במגזר הדתי-חרדי. מצד שני, אם מדובר בספרות משחררת, התוצאה תהיה… דומה למה שיש היום. אף אחד לא יעודד כמובן קריאת ספרות כזאת. בטח שלא בציבור הדתי-חרדי. פעם בכמה זמן יתפרסמו כתבה מתריעה, או פוסט מזועזע שיזכה לשיתופים. אבל המדיניות תהיה של הדחקה והעלמת עין. שיחה שקטה, פרטנית, נבוכה, עם מי שקוראות ובאות עם שאלות קשות. לשאר הקוראות יניחו לנפשן.
שיחה על שירה, על אלוהים, על מחסומים, על נשיות, על חינוך, על דליה ולאה, על חלף עם הרוח, על אלתרמן, על זך, על חריזה, על פייסבוק, על סונטות, על התרחקות, על אבל, על אליטיזם, על אגוצנטריות, על חשיפה. מה עושה משוררת כשהיא קמה בבוקר?
הסיכום שלנו לכבוד פרק המאה, נקודת ציון שכמעט מחייבת לעצור לרגע ולהתבונן לאחור
שיחה על דברים שהיו ועודם אקטואליים – מנהיגות במלחמה, כוחן של מילים, אומץ לב, ראייה אסטרטגית, יחסים בין מדינות, אימפריות עולות ויורדות, ציר הרשע, כוח עמידה. שיחה על איש מיוחד בזמן מיוחד, ועל מה שאפשר או אי אפשר ללמוד ממנו
