fbpx

מאמרים

article icon
לא קל להכריע בשאלה איזה ספרים צריך לקרוא באיזה גיל. יש הסבורים שילדים ידעו לבד מה טוב להם ומה לא, ושמוטב פשוט לתת להם לבחור בספריה במה שירצו. יש מי שמעדיפים פיקוח של מבוגרים. וברור שמרגע שיש פיקוח, ישנה שאלה של קריטריונים
סלוגן הקיפוד יודע
הרשמה לניוזלטר

מאמרים קודמים

איזה ספרים הייתם מצנזרים?

לפני כמה שנים כתבתי מאמר לעיתון ניו יורק טיימס, על ההחלטה שלא לכלול את ספרה של דורית רביניאן, גדר חיה, בחומר הקריאה לבתי ספר. זו הייתה מן הסתם אחת מההחלטות הכי מוצלחות בקריירה היפה של רביניאן כסופרת. כמובן, החלטה שלא היא קיבלה, אלא מישהו אחר קיבל עבורה. ובכל זאת – החלטה טובה לקריירה, טובה לספר. קוראיו וקוראותיו התרבו. העניין בו גדל. הוא נעשה לסוג של סמל. 

כך כתבתי באותו מאמר בטיימס: ״המהומה הפוליטית הייתה צפויה במידה מסוימת. ראש האופוזיציה, מנהיג מפלגת העבודה יצחק הרצוג, אמר כי רכש ׳מספר עותקים׳ של הרומן. שר החינוך נפתלי בנט ממפלגת הבית היהודי הגן על החלטת משרדו בטענה שהספר משחיר את צבא ההגנה לישראל (זה לא נכון). מצד שמאל, ההחלטה להרחיק את הספר מרשימת הקריאה הפכה לסימן נוסף לסופה הממשמש ובא של הדמוקרטיה שלנו, באדיבות מחנה הימין הדתי בישראל. נציג מפלגת השמאל מרצ כינה את החלטת משרד החינוך ׳צנזורה גזענית׳. מימין, המתקפה על משרד החינוך נתפסה כהוכחה לכך שלשמאל לא אכפת מהצביון היהודי של ישראל״.

נזכרתי במאמר הזה לפני כמה ימים, כאשר קראתי בטיימס כתבה גדולה נוספת על מלחמות ספרותיות, הפעם באמריקה. הכתבה הזאת היא שהולידה גם דיון טלוויזיוני, שבו הודיעה השחקנית וופי גולדברג לבנות שיחה הנדהמות, שלשואה לא היה קשר לגזענות. תשאלו: איך הגענו מפסילת ספרים לדיון על השואה? אחד הספרים שהורים באמריקה מבקשים להוציא מספריות בבתי הספר הוא ״מאוס״ של ארט ספיגלמן, העוסק בשואה. מועצת הורים במדינת טנסי החליטה שזה ספר שלא ראוי לילדים בכיתה חי״ת. הנימוק: יש בו קללות, ויש בו עירום. זה ספר ש״מתאים למבוגרים״, קבע ועד ההורים.

כמו בישראל, גם באמריקה המהומה הפוליטית הייתה צפויה. השמאל זעק שהאיסור על לימוד הספר בעייתי. הימין משך בכתפיו. חבר קונגרס יהודי מטנסי, סטיב כהן, הסביר ש״צנזור ספרים על השואה, או על עבדות ולינץ' או מעשי זוועה אחרים, היא דרך למנוע את הבנת הזוועות שהאנושות מסוגלת לעשות״. אולי. ואולי זו דרך למנוע מילדים להיחשף לקללות ולעירום. הרי זו טענת הפוסלים. וזו בדיוק השאלה.

הנושא חם, הוויכוח נוקב. השבועון אטלנטיק פרסם השבוע רשימה של 14 ספרים שהורים מבקשים להסיר מספריות באמריקה. ברוב המקרים, אלה ספרים שפוגעים ברגשותיהם של הורים מהימין הנוצרי. ספרים שיש בהם עירום ומין, שיש בהם אהדה לתרבות הומו-לסבית, ספרים שיש בהם אלימות ואכזריות, ספרים שיש בהם קללות. אבל הורים מימין אינם היחידים שמבקשים להסיר ספרים מהמדפים. בעיר סיאטל הוחלט לפני שבועיים להוריד מהמדפים בספריות בתי הספר את ״אל תגע בזמיר״, של הרפר לי. ספר שהוא בלי ספק קלאסיקה. ספר שהוא בלי ספק גם קצת גזעני, בטון ובנרטיב.

לא קל להכריע בשאלה איזה ספרים צריך לקרוא באיזה גיל. יש הסבורים שילדים ידעו לבד מה טוב להם ומה לא, ושמוטב פשוט לתת להם לבחור בספריה במה שירצו. יש מי שמעדיפים פיקוח של מבוגרים. וברור שמרגע שיש פיקוח, ישנה שאלה של קריטריונים. עירום – כן או לא? פורנוגרפיה – כן או לא? שפה פוגענית – כן או לא? והאם זה משנה כלפי מי היא פוגענית? והאם זה משנה אם השפה הפוגענית עדכנית, או מהמאה שלפני הקודמת? והאם צבעם של גיבורי הספר חשוב? והאם צריך להתחשב במסר הכללי של הספר יותר מאשר בפרטיו? מה עם ספר מיזוגני (המינגווי)? מה עם ספר אנטישמי (דיקנס)? מה עם דוקטור סוס (נגנז)?

זה דיון שתמיד מתנהל מפוזיציה. זה דיון שאי אפשר להכריע בו, אלא מפוזיציה, אלא אם אומרים ״הכל מותר״, או שאומרים ״כל מה שמישהו מטיל בו ספק – אסור״. אלה צועקים ״גזענות יותר גרועה משפה גסה״ (ולכן יתירו את ספיגלמן ויאסרו על לי) – ואלה אומרים ״קלאסיקה יותר חשובה מרגישות מגדרית״ (ולכן יתירו את לי, ויאסרו ספר להט״בי מהשנה שעברה). מי צודק? כל אחת צודקת לשיטתה. הורים שלא רוצים לחשוף את ילדיהם לתיאורים של מעשים מיניים בגיל צעיר, לא קוראים לזה ״צנזורה״ אלא חינוך. הורים שלא רוצים לחשוף את ילדיהם לביטויים פוגעניים נגד שחורים בספרים נושנים, לא קוראים לזה ״צנזורה״, הם קוראים לזה ״מלחמה בגזענות״. כמו בנושאים רבים אחרים, השאלה אינה מי צודק אלא בידי מי ניתנת ההחלטה. האם פקידים, מורים ומנהלים של בתי ספר צריכים להחליט, כי הם ברי-הסמכא בענייני חינוך. או שאולי ההורים הם שצריכים להחליט, כי מדובר בילדים שלהם.

בישראל, מקובל יותר שלטון של פקידים, לפחות בעניין הזה. באמריקה, מקובל יותר שלטון של הורים, לפחות בעניין הזה. איזו שיטה טובה יותר? בשיטה הראשונה נפסלים פחות ספרים, אבל הקהילה מקדישה פחות זמן לשאלה חשובה: איזה ספרים ילדים צריכים לקרוא. בשיטה השנייה נפסלים יותר ספרים, אבל לפחות מתנהל ויכוח מעניין. ולא צריך להתבלבל: זה איננו ויכוח בין מצנזרים לבין מתירים. זה ויכוח בין מי שרוצים לחשוף מציאות אחת ולחסום מציאות אחרת – ובין מי שרוצים למנוע מציאות אחרת ולחשוף מציאות אחת.

 

כמה עניינים נוספים:

בחלון הקטן בצד ימין, תוכלו להכניס כתובת מייל, להירשם לניוזלטר, ולקבל את התכנים שלנו, בערך פעם בשבועיים, ישירות אליכם. נשמח מאוד אם תירשמו. וגם לכם יהיה יותר נוח.

בלינק הזה תוכלו להאזין לפרק השלישי בפודקסט שלנו: כמה בני אדם בכלל צריך בעולם?

בלינק הזה תוכלו לשמוע שיחה שלי בכאן תרבות, עם גואל פינטו, על סערת וופי גולדברג וזכרון השואה

בלינק הזה תוכלו לעזור לנו להבין איך ישראלים חיים, כולל השאלה איזה וכמה ספרים הם קוראים (וקוראות)

בלינק הזה תוכלו לקרוא פרק ראשון מהספר של גדי הימן שיצא בקרוב: ״פחד, חרטה ומשאלת לב״

 

 

 

 

הקודמים

פסק דין ההפלות: השופטים השתגעו?

האמריקאים מבטלים תקדים בן חמישים שנה, ושמואל רוזנר מנסה להבין למה: האם הפלה מוסרית או לא? האם השופטים צודקים? מה חושב הציבור? מה יקרה במדינות הדרום? מסע פתלתל של משפט, מוסר, פוליטיקה וחברה, שמתחיל ברונלד רייגן ונגמר בשאלה אם בקרוב יאסרו על אמצעי מניעה

להמשך »

את מה מתעד הרומן ״הנתניהוז״

המפגש של הרולד בלום ובן ציון נתניהו הוא למעשה קדימון למפגש של הסופר, כהן, עם ישראל של היום. קדימון למפגש של חלק ניכר מהסופרים היהודים באמריקה עם ישראל של היום. מצד אחד, ברור שקשה להם לשאת אותה. מצד שני, ניכר שאינם מסוגלים לחמוק ממנה

להמשך »