על מה יצא קצפם של החותמים והמאיימים? על כך ששר התרבות מינה שלושה חברים לוועדת פרסי התרבות, שהחותמות והחותמים לא מרוצים מהם. שלושתם (שאחד מהם, בני ציפר, כבר נשר מהרשימה בגלל התנגדות עיתונו, הארץ) תומכים מובהקים של הממשלה. שלושתם מבטאים את התמיכה הזאת בקולניות, לעיתים מוגזמת, ובבוטות, לעיתים קרובות מוגזמת. בכך הם דומים ללא מעט סופרות וסופרים שמביעים את התנגדותם לממשלה בחריפות דומה, ובבוטות דומה.
מה נכתב בהודעת המחאה? נכתב כך:
"בעקבות ההודעה של השר מיקי זוהר כי ימנה לחבר הנאמנים של פרסי הספרות במשרדו את נאמני השלטון – שלטון המבקש לחוקק חוקים אנטי דמוקרטיים, גזעניים, לאומניים, מיזוגנים והומופובים – אנחנו, סופרות וסופרים, עורכות ועורכים, מתרגמות ומתרגמים מצהירות ומצהירים כי לא נגיש יצירות ספרותיות לוועדות פרסים ממשלתיות שמונו באופן הזה. פרסי משרד התרבות… הם מקור חיוני מאין כמותו לתמיכה כלכלית ולגושפנקא של איכות ליוצרים בתחומי הספרות – כאשר הם מוענקים בידי שופטים בעלי ידע, מוניטין ותפיסת עולם ספרותיים. מינוי פוליטי של שופטים המגויסים בידי שליחי השלטון השואף לדיקטטורה יקעקע את אמינות של הפרסים וירוקן אותם מערך״.
מה הבעיה עם הודעת המחאה?
נתחיל מהראשונה, ואחר כך נוסיף. מההודעה לא ברור האם ההחלטה להימנע מהגשה נובעת מאופי השלטון (״שלטון המבקש לחוקק חוקים אנטי דמוקרטיים, גזעניים, לאומניים, מיזוגנים והומופובים״ – אגב, חלק גדול מכל זה נכון), או מבעיה כלשהי במינוי השופטים. בעצם, זה עוד יותר מסובך. מההודעה ברור שאין מינוי כלשהו שמיקי זוהר יכול היה לעשות שהיה עומד באמות המידה של החותמות והחותמים. שימו לב – ההודעה אומרת שעצם מינוי של שופטים ״המגויסים בידי שליחי השלטון השואף לדיקטטורה״ מעלה קושי. כך שיש כאן למעשה שתי טענות. קודם אומרים: השלטון המכהן שואף לדיקטטורה. אחר כך אומרים: שופטים שממונים בידי שלטון כזה מרוקן את הפרסים מערך. משמע, החותמים קובעים שכל מינוי של השר זוהר (שהוא חלק מהשלטון) פסול מעיקרו. ואם כך, ברור שאין לשר סיבה להאזין להם, אלא אם בכוונתו לוותר על תפקידו.
מכאן נמשיך: יסלחו לי החותמות והחותמים אבל די ברור שהם לא באמת מתכוונים למה שכתבו. אם זוהר היה ממנה לוועדה את צרויה שלו, דויד גרוסמן ואשכול נבו (בחרתי שמות אקראיים אך מוכרים מרשימת החותמים), לא היה קם קול זעקה. כלומר, די ברור שהבעיה העיקרית אינה השלטון הממנה, אלא הבחירה בשופטים מסוימים. מה הבעיה איתם? אולי העובדה שהם ״מגויסים בידי שליחי השלטון״? אבל אם זוהר היה ממנה את שלו וגרוסמן גם הם היו ״מגויסים בידי שליחי השלטון״. אולי הבעיה היא שאינם ״בעלי ידע, מוניטין ותפיסת עולם ספרותיים״? זו טענה שקשה לקבל לנוכח שמות הממונים לוועדה. ציפר הוא עורך דומיננטי של מוסף ספרותי חשוב כבר הרבה מאוד שנים, וגם סופר מוערך. גדי טאוב כתב ספרים עטורי שבחים (אריק גלסנר כתב עליו: ״רומן שאפתני עם הישגים נדירים״). נווה דרומי אמנם צעירה יותר, ונראית קצת פחות שייכת, אבל יודעת לכתוב, ומן הסתם קראה כמה ספרים. האם שלושת אלה הם השופטים הכי מוערכים בתולדות הפרסים? כנראה שלו. האם הם נופלים באופן ניכר ברמתם מוועדות שיפוט קודמות? בדקתי, והתשובה היא לא.
אלא אם… אלא אם הכוונה ב״ידע, מוניטין ותפיסת עולם״ היא לתפיסת עולם מאוד מוגדרת, שהיא גם תפיסת עולמם של החותמים על מכתב הסופרות והסופרים.
והרי ברור שזה העניין. השר זוהר מינה שלושה שופטים שמזוהים פוליטית עם המחנה שלו. החותמים על המכתב מזוהים פוליטית עם המחנה המתנגד לו. כמובן, אין שום בעיה לומר ״מהממשלה הזאת לא מתחשק לנו לקבל פרסים״, ולא לגשת לאף פרס. אין גם בעיה לומר ״לא נשב בוועדות פרסים של הממשלה הזאת כי אנחנו מתנגדים לכל מה שהיא עושה״. אבל כל זה לא קשור לציפר, טאוב ודרומי. כל זה אמור להיות נכון גם לו מיקי זוהר היה מבקש למנות את שלו, גרוסמן ונבו.
כך שנדמה שלשיקולי החותמים התגנב עוד שיקול: החשד, או החשש, שעם שופטים כאלה לחותמים אין סיכוי גדול לקבל פרסים. וכמובן, אין לי שום דרך להעריך אם החשש הזה מבוסס. אם צריך להמר, מן הסתם הוא מבוסס, לפחות במידה מסוימת. כלומר, לא יהיה מופרך להניח שלוועדה כזאת תהיה נטייה פחות חזקה לתת פרסים לסופרים מהמחנה ״ההוא״ ונטייה יותר חזקה לתת פרסים לסופרים מהמחנה ״שלהם״. וזה כמובן דבר פסול, אבל אם להיות ישרים, לא יהיה מופרך לחשוד שגם וועדות של המחנה ״ההוא״ לא תמיד נקיות משיקולים של אידיאולוגיה והשתייכות מחנאית. שגם לוועדות פרסים שמונו על ידי ממשלות אחרות התגנבו שיקולים של תפיסות עולם, לא במובן הספרותי, אלא במובן החברתי-פוליטי.
שורה תחתונה: אי אפשר להנות מחסותו של שלטון פוליטי, בלי שתהיה מעורבת בזה פוליטיקה. אם רוצים ששר התרבות יחלק מענקים ופרסים, כדי לתמוך בספרות (אני לא משוכנע שהדבר הזה רצוי, אבל זה כבר ויכוח אחר), צריך לקחת בחשבון שהשר הוא איש פוליטי, שמאחוריו מפלגה פוליטית, שיש לו מטרות פוליטיות. לו היה ממנה את סוסו לוועדת שיפוט, כמעשה הקיסר קליגולה, אפשר היה לטעון שהמינוי לא ראוי, ועל כן יש להחרים את הפרס. אבל זה לא מה שקרה. השר מינה ועדה סבירה בהתחשב בנסיבות ובעמדות שלו. מכאן, הדרך פתוחה לכל תגובה: ההחלטה של סופרות וסופרים לא לקבל פרסים מממשלה שהם רואים כממשלה פסולה גם היא החלטה סבירה. ההחלטה של אקדמאים להימנע מישיבה בוועדות של השלטון הנוכחי גם היא החלטה סבירה. תנוח דעת כולם: יימצאו אקדמאים שישבו בוועדות, ימצאו סופרים שישמחו לקבל את הפרסים. האם הם יהיו סופרים טובים שכתבו ספרים טובים? אמרו לנו למי הצבעתם, וכנראה שנוכל לומר לכם מה דעתכם על הספרים הזוכים.
מאמר זה פורסם במקביל באתר המדד
