ספרתי: ב-2023 רכשתי 24 ספרים. והכוונה כאן היא לספרים באנגלית מחו״ל, לא בגלל שאין ספרים טובים בעברית, אלא בגלל שספרים בעברית קיבלתי לא מעט, או אספתי בספריית הרחוב של השכונה. מתוך ה-24 קראתי 9 מהתחלה ועד סוף. כמה מהאחרים אני קורא לאט, ועוד אשלים, אני מקווה. יש גם את החמישה שקראתי מהם חלק והנחתי בצד, ושלא בטוח שאחזור אליהם.
יש מעט זמן, והרבה מה לקרוא, כולל ספרים שצריך כדי להתכונן לפרקי ההסכת, אלה שהאורחים בוחרים את הספרים שנדבר עליהם, ועוד יותר מזה אלה שאני מדבר בהם סולו. אלה הסכתים שמעורבת בהם הרבה מאוד קריאה. תמיד מהנה – אבל קריאה. כלומר, זמן. כלומר, מה שהכי חסר.
גם לכם מן הסתם חסר זמן, אז חשבתי שאנסה לסייע: מכל הספרים שרכשתי השנה אמליץ לכם על אלה שבעיני היו הטובים ביותר. כדי שאם אתם בדיוק מתלבטים מה לרכוש או לקרוא, אולי אביא תועלת. וכאמור, אתרכז במקרה הזה בספרים שרכשתי במדינות אחרות. אולי בגלל שמדובר בסוף שנה אזרחית זה ממילא הדבר הנכון, ועל ספרים בעברית אכתוב בערב ראש השנה שלנו, היהודים קוראי העברית.
בקיצור: רשימה. מ-24 הספרים שרכשתי (לא כולל 200 הספרים שהבת שלי ביקשה, ואותם לא קראתי, ואני גם לא ממליץ עליהם) אציג חמישה. מאלה מאוד נהניתי והחכמתי השנה.
The Swerve: How the World Became Modern
זה ספר קצת משונה, של סטיבן גרינבלט. לא חדש. הנחתי שיהיה טוב, משום שזכה בפרס פוליצר, אבל הנחתי שיהיה משהו אחר. כותרת המשנה שלו היא ״איך העולם נהיה מודרני״, אבל הסיפור עצמו מתכתב עם הכותרת הזאת באופן די רופף. זה סיפור על כתב יד, על גילויו, על גלגוליו. כתב היד הוא של לוקרטיוס (ויש המקפידים לכתוב לוקרציוס), משורר רומאי שחי במאה הראשונה לפני הספירה. יצירתו הגדולה נקראת ״על טבע הבריאה״, ורובה הלכה לאיבוד, על שנמצאה על ידי אחד, פוג'ו ברצ'וליני.
הוא היה הומניסט איטלקי, שעבר בחייו כמה תחנות סוערות, וגילה מחדש את לוקרטיוס במנזר בגרמניה. וזה הסיפור. כלומר, על זה הספר. על לוקרטיוס, והבנתו המאוד מוקדמת, האינסטנקטיבית, את טיבו של היקום. על ברצ׳וליני ומרדפו הימי-ביינמי אחרי כתבי יד עתיקים. גרינבלט מתאר את השקיעה המדכדכת של האימפריה הרומית, והוא מתאר כיצד הושחתה הכנסייה הקתולית. תהליך ראשון הוליך לימי הביניים, תהליך שני קירב את סופם של ימי הביניים. בשני המקרים ישנו מאבק בין משכילים שוחרי ידע לבין הכנסייה, שכמובן לא אהבה את מה שלוקרטיוס, מאנשי הפילוסופיה האפיקורית, כתב.
רק הרבה שבועות אחרי שקראתי את הספר, התברר לי שיצא גם בעברית, בהוצאת מאגנס. גם זה היה משונה. קראתי את הספר, והתפעלתי ממנו מאוד, ואז חיפשתי משהו שקשור אליו בגוגל, ואז גיליתי שאני לא מגלה שום סוד לאף אחד. אריאל הורוביץ כבר המליץ עליו במקור ראשון. דרור משעני המליץ עליו. הספר כתוב היטב, ואני מקווה שהתרגום עושה איתו צדק. אין סיבה להניח שלא. במסגרת החיפושים התברר לי שגם זיווה שטרנהל כתבה על הספר, בהארץ. וכך כתבה: ״הפרופסור האמריקאי״ – זה המחבר, גרינבלט – ״הצליח להפוך את סיפור חייו של פוג׳ו לסאגה מרתקת, אך הוא מודע לעובדה שגיבור ספרו מייצג תופעה תרבותית: תסיסה רעיונית שהעניקה לגיטימציה להערצת העידן הקלאסי, שהחלה שנים רבות לפניו. ואכן, חשיבותו של הספר איננה בסיפורו המרתק של פוג׳ו, אלא דווקא בתיאור התהליכים ההיסטוריים שגרמו בסופו של דבר לפואמה עתיקה לסייע להחיות תרבות חילונית מקץ אלף שנות שלטון הכנסייה״.
האם בלי לוקרטיוס ובלי פוג׳ו התרבות החילונית לא היתה חוזרת לחיים? נדמה שבזה הספר קצת פחות ממשכנע. כלומר, אפשר היה מן הסתם גם בלעדיהם. אבל הסיפור נפלא, והדמויות ססגוניות. ספר שהוא ממש חגיגה.