צעקה קמה כאשר הממשלה הודיעה על כוונה לקצץ בתקציב הספריות הציבוריות. אנחת רווחה נשמעה כאשר הקיצוץ הפך לתוספת תקציב, אם כי לתוספת נוספו גם כמה שינויים בדרכי חלוקת הכסף, שיש להם משמעות. וכל זה כמובן קרה במתכונת המוכרת של טייס אוטומטי: הממשלה החליטה את מה שהחליטה ולא לגמרי ברור מדוע, המתנגדים התנגדו להחלטה, וגם כאן לא לגמרי ברור מדוע, ההחלטה שונתה בעקבות הביקורת, ושוב – מי יודע מדוע.
נפתח ברקע: החוק המתקצב ספריות הוא חוק ישן. הוא נחקק בימים שבהם לספרים היה תפקיד אחר, בימים שבהם מספר הקוראים היה אחר, בימים שלפני הטלפון-בכל-יד וטבלט-בכל-בית-ספר, בימים שלפני טיקטוק, לפני ספרים דיגיטליים, לפני ספריות רחוב נפוצות, לפני הרבה מאוד דברים שהפכו לשגרת חיינו. זה לא אומר שצריך להניח אוטומטית שהספריות מיצו את תפקידן. זה גם לא אומר אוטומטית שצריך להניח את ההפך. הספריות – כמו כל מוסד – מתקיימות גם מכוח צורך וגם מכוח אינרציה. מעת לעת ראוי לבחון את הצורך, כדי שלא ימשיכו להתקיים רק מכוח אינרציה. האם הן משמשות קהל גדול? האם הן המענה המיטבי לאותו קהל גדול? האם הן מתוקצבות ביחס סביר לתועלת שיש בהן?
בילדותי, הלכתי לספרייה לא מעט. בבגרותי, לא הלכתי לספרייה אף פעם. למה? שאלה טובה. אולי משום שמחיר הספרים נמוך מאוד, ושמה שאני רוצה לקרוא אני רוכש. אולי משום שבספריות לא מצאתי ספרים מהסוג שמעניין אותי. אולי משום שזמינות הספרים בקרנות רחוב גדולה מאוד בסביבה שאני חי בה. במרחק הליכה קצר, לפחות שלוש ספריות רחוב שיש בהן ספרים שמתחלפים כל הזמן. הן קרובות יותר מהספרייה הקרובה ביותר.
מה תפקיד הספריות הציבוריות כיום? רותם ידלין, ראש מועצת גזר, כתבה מאמר מנומק ובו הסבירה שהספריות הן ״מרחב של שוויון הזדמנויות, הרחבת אופקים, רכישת ידע, תרבות והשכלה״. זה יכול להיות נכון, בהנחה שבאים אליהן קוראים רבים. זה יכול להיות נחוץ אם יש למדינה עניין ב״הרחבת אופקים, רכישת ידע, תרבות והשכלה״. זה יכול להיות ראוי לתקצוב, אם זו הדרך האופטימלית לקדם ״שוויון הזדמנויות, הרחבת אופקים, רכישת ידע, תרבות והשכלה״. ידלין קובלת במאמר על עוד כמה דברים, שהציבור לא נוטה להעמיק בהם, כמו השאלה מה יהיה הצינור שדרכו עובר התקציב ומי יקבל בסוף את ההחלטה איזה ספרים לרכוש. באמריקה, הנושא הזה הוא עילה למלחמה בלתי פוסקת של ספרנים, ועדים, פעילים, פוליטיקאים. האם כן או לא ייכנסו לספריה ספרים שיש בהם מידה של חריגה מקונצנזוס? ומאיזה קונצנזוס – זה שנהוג במדינה או ברשות המקומית?
ניתן דוגמה, שכבר השתמשתי בה: לפני כמה שנים הייתה בישראל קטטה קצרת ימים על הספר ״גדר חיה״ של דורית רביניאן. שר החינוך נפתלי בנט גיבה החלטה להדיר את הספר מבתי הספר, בנימוק ש״"מערכת החינוך לא צריכה לקדם ערכים שנוגדים את ערכי המדינה״. הטענה שלו כללה למעשה שלושה סעיפים, שעל כל אחד מהם אפשר לערער. הראשון – הוא חושב שהוא יודע מהם ״ערכי המדינה״. השני – הוא חושב שהספר של רביניאן אינו תואם את הערכים הללו. השלישי – הוא חושב שספר שאינו תואם את הערכים הללו לא צריך להיכנס לבתי הספר. עכשיו דמיינו את אותה שאלה בהקשר לספריות ציבוריות, ונסו לדמיין אותה גם בהתייחס לרגישויות ולעמדות של קהלים במקומות שונים.
גדר חיה בספריה ברמת השרון זה דבר אחד. בספריה בנתיבות, דבר אחר. בספריה בחיפה, דבר שלישי. מי מחליט אם גדר חיה ראוי להיכנס לספריה ולאיזו ספריה? אפשר לומר: המדינה. אפשר לומר: הספרנים בכל ספריה (ואז עולה השאלה: מי ממנה את הספרנים). אפשר לומר: הרשות המקומית. ככל שאני מבין, השיטה החדשה שתונהג בספריות תיתן יותר כוח לרשות המקומית, ותיתן יותר כוח לגורמים פוליטיים למנות את מועצת הספריות הציבוריות. למי שירצה להתקוטט על הרכב הספרים על המדף זו תהיה הזדמנות מצוינת. ואצלנו בכתריאליבקה נדיר שהזדמנויות מעין אלה לקטטה לא מנוצלות. עכשיו דמיינו ספריה במצפה רמון, שגם כך מתנהל בה מאבק תרבותי. האם ספרים שיש בהם היבט של נורמליזציה של חיים להט״ביים כן או לא ייכנסו לספריה? ומה עם ספרים שמסבירים את תורת האבולוציה בספריה הציבורית בבית״ר עלית? לספרים יש פוטנציאל לייצר מחלוקת, ולכן, שליטה בכסף ציבורי שמושקע בתרבות יפתח פתח למחלוקת.
לאן הולך המאמר הזה? מה בעצם הטענה שלי? אני מתקשה לנסח אותה, בין השאר, כי לא הבנתי עד הסוף למה רצו לקצץ את התקציב, ולמה החליטו להוסיף לו, ולמה משנים את מבנה הזרמת התקציב. ההשערה שלי, בעיקר על סמך ניסיון עם המערכת הפוליטית היא שהשרים הסכימו לתת עוד תקציב בתמורה לכך שתהיה להם יותר שליטה בכסף. לשרים – רוב השרים – לא במיוחד אכפת מספריות. אכפת להם מאוד משליטה, שמשמעותה יכולת לקדם אידיאולוגיה ולחלק תפקידים. כשהם מוסיפים כסף למטרה כמו ספריות ציבוריות, הנטייה האוטומטית שלי (כן, לא רק לכם יש תגובות אוטומטיות) היא להיעשות חשדן. בעיצומו של משבר בטחוני וכלכלי בצלאל סמוטריץ׳ יעביר עוד כסף לספריות ציבוריות? נכון, בעיני זו סיבה טובה להיות חשדן.
שיחה עם שלושה רבנים על אברהם, על קורח, על קין, על בר מצווה, על ארכיאולוגיה, על פילולוגיה, על סרח בת אשר, על משה, על עשו, על הפרוכת, על אבל אישי ואבל לאומי, על הפרשה הכי קשה, על דמותו של האל, על מורכבות, על שניים מקרא ואחד תרגום. שיחה על פרשת השבוע, מנהג קבוע
נדבר על כלבים, על חתולים, על מדרשים, על שעשועים, על גליציינרים, על רשעות, על ביקורת, על קורצוויל, על שוקן, על ברנר, על חילון, על העלייה השנייה, על צעירים, על קוראים, על פרשנות – על גאונות
כשהאריס מציגה רשימת חמישה ספרים אהובים (והיא עשתה זאת לפני כארבע שנים, כאשר נכנסה לנעלי סגנית הנשיא), לא צריך לשאול ״למה דווקא את אלה היא אוהבת״ אלא לשאול ״למה דווקא את אלה היא מציגה לראווה״
