מה בדיוק קרה אז? הספר תוכנן למועד מסוים, אך התעכב. רכלבסקי לא אהב את העיכוב. כמה משוחרי טובתו, או משוחרי קידום התיאוריה שלו, העלו טענות על צנזורה שמוטלת עליו מטעם ידיעות ספרים. ההוצאה הכחישה. היה דיון של עורכי דין, היה קורא חיצוני, היו כמה מחיקות, כמה מחיקות שבוטלו, ועוד כהנה וכהנה חריקות. האווירה החשדנית של הימים ההם הזכירה את האווירה החשדנית של הימים האלה. אווירה שקשה לנהל בה דיון ענייני, נקי מדעות קדומות. דובי אייכנוולד, המו״ל של ידיעות ספרים, חובש כיפה. משמע – הוא בוודאי גם חובב צנזורה. העורך יהודה מלצר, שבחר להסביר מה קרה עם הספר באמת, לא חשוד בנטיות קלריקליות, ועל כן, היו מי שקיבלו את הסבריו. אך לא כולם. כי מי יודע.
העובדה שהספר יוצא כעת מחדש, ומעורר שוב דיון, ומצית שוב מחלוקת, מעידה על ערכו. כאמור, לא אהבתי אותו, אך אין מנוס מהודאה שכנראה שהיה בו יותר מכפי שראיתי אז. הקושי עם רכלבסקי, כאז כן עתה, הוא בעוצמת הרעש, בחריפות הרטוריקה. יש בספרו, לפחות במהדורה שקראתי, מעט אנדר-סטייטמנט והרבה אובר-סטייטמנט. מה שאפשר לטעון בשקט, הוא מעדיף בקול. מה שאפשר לטעון פעם, הוא מעדיף פעמיים. מה שאפשר לפרש לקולא, הוא מעדיף לחומרה. היו בספר לא מעט שגיאות, ולא מעט מראי מקום שנמצא בהם פגם, ולא מעט מקרים של בחירה סלקטיבית של מקורות, ופרשנות מגמתית של אמירות (חפשו את ביקורתו החריפה מאוד של פרופ׳ אסא כשר על הספר). הרבה ממה שרכלבסקי כתב בספר מתנגח עם עמדות של הדתיים והחרדים, והרבה ממה שרכלבסקי כתב בספר מזכיר בסגנונו את זה של הפשקווילים של הדתיים והחרדים.
מה שכמובן לא מעיד על כך שכלל טענותיו שגויות, רק על כך שהוא מתאמץ למכור אותן הרבה יותר מדי. ״רוב האנשים שיצאו נגד 'חמורו של משיח' לא קראו אותו", אמר רכלבסקי לעיתון זמן ישראל. הנה, זה בדיוק מסוג הטענות שלו שמעלות קושי. הרי לא בדק מי קרא וכמה קרא, ואין לו שום דרך לדעת, ואז לפסוק, ש״רוב האנשים״ שיצאו נגד הספר לא קראו אותו. בספרו יש לא מעט אמירות גורפות בעלות אופי דומה. על כך העירו מבקרים רציניים כמו פרופ׳ אבי רביצקי.
רכלבסקי הוא איש מבעבע, שופע ולא מספיק קפדן בפרטים. זה ניכר בספר. ובכל זאת, במבט לאחור יש להודות שהספר שכתב, בדרכו המגושמת, זיהה משהו שהמבקרים אולי לא זיהו באותה עוצמה. הוא קבע שחלק מההוגים וחלק מהמנהיגים הדתיים המבקשים להטות את המדינה לנתיב מסוים רואים בתושביה שאינם דתיים כלי שימושי למימוש שאיפותיהם. זו קביעה שנשמעה לרבים כדברי אמת כבר אז, ונשמעת לרבים לא פחות כדברי אמת גם היום. משמע, ספרו של רכלבסקי אולי לא עומד במבחן הביקורת העיונית, אבל עומד במבחן כלשהו של הזמן.
כשמדובר בספר, זה לא מעט. כשמדובר בספר, גם זה סימן למשהו.
