כמו במקרה של כל ספר, גם הוצאתו של הספר הזה מלווה בהרהורים על סוגיות שונות שכרוכות בו. לדוגמה, מי קהל היעד שלו. מה שפאוסט מציע בספר מתאים לכל ישראלי וישראלית, גם לכל קוריאני ולכל נורווגית, גם לכל קנייתי, גם לכל אוסטרלי. פאוסט לא מציע שיטה שמיוחדת ליהודים, הוא לא מציע שיטה שמיועדת לדתיים, הוא לא מציע שיטה שממוקדת בתלמידי חכמים. כשהוא אומר ״תהיו חכמים״ הוא לא מתכוון לתהיו חכמים בכך שתעמיקו בסוגיות התלמוד, אלא לתהיו חכמים בכך שתשתמשו בשיטת הדיון של התלמוד כדי לנהל את מה שמעניין אתכם לנהל – את החיים, את העסק, את המשפחה, את הארגון. האם השיטה שהוא מציע טובה? את זה תחליטו אתם, לאחר שתקראו את הספר. אם תקראו את הספר…

ולמה שלא תקראו? הנה, כאן ממשיך ההרהור על קהל היעד, ועל השאלה האם ועד כמה נותר בישראל קהל יעד שמסוגל להתייחס לספר כמו זה של פאוסט באדישות אידיאולוגית ולקרוא אותו לא בגלל שהוא משתמש בקוד התלמודי ולא למרות שהוא משתמש בקוד התלמודי. לא בגלל שהוא ספר שיש בו משהו ״יהודי״ ולא למרות שהוא ספר שיש בו משהו ״יהודי״. לקרוא אותו פשוט משום שהוא מעניין, חכם, מסקרן, אולי גם מועיל.

ההרהור הזה איננו ייחודי לספר של פאוסט. הוא משותף להרבה ספרים. הוא נוגע לשאלת הבועה התרבותית שבה בני אדם נוטים לכלוא את עצמם, בעיקר בתקופות של עימות אידיאולוגי, של לחץ חזק לעבור לכוננות של ״אנחנו״ ו״הם״. מי זה אנחנו? מי זה הם? במקרה של קריאה מעניינת בקוד הדיון של התלמוד, זה עלול להיות ״אנחנו החילונים״ ו״הם הדתיים״ – או להפך. כלומר, יש סכנה שהספר של פאוסט, שמיועד לכל אחד ואחת, מסיני ועד ברזילאית, ייתפס דווקא בישראל כספר שמתאים למגזר אחד ולא מתאים למגזר אחר. גם כאשר הוצאנו, לפני חודשיים, את ״7 אגדות שלנו״ של עופר אדרת, עלתה תהייה דומה: האם הוא ייתפס כ״מדי ציוני״ בעיני קבוצה אחת, או כ״לא מספיק ציוני״ בעיני קבוצה אחרת (מי שקרא יודע שזה ספר לגמרי ציוני, ומשוחרר למדי מקיבעון אידיאולוגי).

השאלה הזאת, על ספרים וקבוצת היעד שלהם, תקפה ביחס לעוד הרבה ספרים, ולא רק כאלה שנוגעים ישירות בתמות ישראליות או יהודיות במובהק. קחו לדוגמה את ״התמונה הגדולה״ של שון קרול. זה ספר על מדע ופילוסופיה. זה ספר שמחברו בהיר לגמרי באמונתו שאין אלוהים. האם מי שכן מאמינים יכולים או לא יכולים לקרוא את קרול האתאיסט? ומה על ספרי האבולוציה של ריצ׳רד דוקינס, או על ״סדרה של צירופי מקרים מוצלחים״, שגם הוא ספר שדמותו של בורא נעדרת ממנו?

השבוע קבעתי הקלטה לכמה שיחות עם כמה מרואיינים להסכת של הקיפוד והשועל לחודשים הבאים. מי שמאזינים לשיחות האלה יודעים שהמרואיינים באים אליהן עם שלושה ספרים. כל אחד ואחת על פי דרכם בוחרים על מה לדבר. יש מי שרוצים לדבר על הספרים שהשפיעו עליהם במיוחד, ויש מי שמעדיפות לדבר על ספרים שנוגעים לעיסוק המקצועי שלהן. והבחירה תמיד מסקרנת. תמיד מלווה אצלי ברגע של מתח: מעניין מה הם יבחרו. אז השבוע, כשתיאמתי כמה שיחות, שמחתי במיוחד לקבל בקשה אחת – דווקא לגמרי מימין – לכלול בשלישיית הספרים גם את לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים, ספרו החשוב של ההיסטוריון בני מוריס. למה במיוחד? כי הבחירה מעידה על הסיכוי שתהיה שיחה מעניינת. היא מעידה על הסיכוי שתהיה שיחה שאיננה מוגבלת לדקלום של סיסמאות אידיאולוגיות, אלא מתרחבת לדיון אמיתי על סוגייה קשה מאוד, עקרונית ומעשית. באותה מידה הייתי שמח אם אורח/ת שמוכר/ת כתומכ/ת שמאל יבקש לשוחח דווקא על דיר יאסין: סוף המיתוס של אליעזר טאוב, או על מלחמת זכות השיבה של עינת וילף ועדי שורץ. לא להתווכח – לשוחח.

פאוסט מאוד רוצה שלספר שלו, תהיו חכמים, יהיו קוראות וקוראים. הוא ישמח בכל אחד ואחת מהם, אבל נדמה לי – ואני מקווה שלא יכעס שאני מתיימר לדבר בשמו – שישמח במיוחד דווקא על קוראות קוראים שאינם דתיים, שאינם בקיאים בתלמוד, שאינם מחפשים לעצמם ספר ״יהודי״. הוא ישמח במיוחד על קוראים שמוכנים להתייחס לספרו בענייניות האדישה שהזכרתי קודם: ממממ… נראה מעניין. ואולי גם מועיל. הוא ישמח לקוראות שיתייחסו לספר שלו כמו לסוג של ספר ניהול. הוא ישמח אם ישראלים ישקלו את ספרו כאילו היו קוריאנים או סינים, קנדים או ניו זילנדים.