החדשות מבוססות על מחקר של הארגון הבינלאומי להערכת הישגים בחינוך. הוא בחן את רמת הקריאה של 400 אלף תלמידים בקרוב לשישים מדינות. בישראל נבחנו כ-5,000 תלמידים, לא כולל חרדים. התברר שהממוצע צנח. הירידה הממוצעת בציונים בכלל המדינות הייתה 8 נקודות. בישראל הייתה ירידה של 20 נקודות. למה הירידה? ההנחה היא שסגרי הקורונה והתפקוד המקרטע בתקופת המגפה הרעו את ההישגים. אבל כדאי לשים לב, שהמחקר אומר למעשה שני דברים. 1. רמת הקריאה בישראל לא גבוהה באופן כללי. 2. הירידה ברמת הקריאה בישראל בתקופת הקורונה הייתה משמעותית יותר מאשר ברוב המדינות האחרות.

מכאן צריך לעבור לשלוש שאלות. הראשונה – האם אפשר לסמוך על מבחני קריאה השוואתיים בינלאומיים. השנייה – למה בישראל קוראים פחות טוב מאשר במדינות רבות אחרות. שלוש – למה הקורונה השפיעה בישראל יותר מאשר במדינות אחרות.

נתחיל מהראשונה. היא חשובה במיוחד, משום שאם התשובה עליה שלילית, אז כל הדיון מתייתר, או לפחות מקבל פרופורציה אחרת. אם אי אפשר לסמוך על המבחנים, אין טעם להאריך בדיון עליהם, וכדאי לחפש דרכים אחרות לברר את מצב הקריאה בישראל. נו, אז כמה אפשר לסמוך על המבחנים? בספרו החדש של פרופ׳ אורי גניזי, ״אמנות המקל והגזר״ (גילוי נאות: אני עורך הספר), יש דיון מעניין על השאלה הזאת, מגובה במחקר. במערכת החינוך, מזכיר גניזי, ״מיוחסת חשיבות רבה למבחנים סטנדרטיים כאלה. הם נחשבים למדד מדויק של למידה. קובעי מדיניות מעוניינים להשתמש בתוצאותיהם. העובדה שהתלמידים בארצות הברית מגיעים להישגים דלים במבחנים כאלה מדאיגה מקבלי החלטות רבים (והמצב בישראל דומה)״.

אלא שלגניזי הייתה תיאוריה, והוא בדק אותה בארה״ב ובסין. ״קובעי מדיניות ציבורית נוטים לייחס את ההפרשים בציוני המבחנים להבדל ביכולת בין התלמידים בשנחאי ובארצות הברית. אנחנו, כאמור, חשבנו שייתכן שהפער נובע ממאמץ״. כלומר, אולי המדינות שיש להן ציון גבוה הן מדינות שבהן התלמידים לוקחים יותר ברצינות את המבחן, ומדינות (כמו ישראל) עם ציון יותר נמוך, הן אלה שבהן התלמידים לא רואים סיבה להתאמץ. איך בודקים? מחלקים כסף. ליד כל תלמיד הונחה מעטפה עם 25 דולר. התלמיד ידע שעל כל שגיאה במבחן ירד דולר אחד מהמעטפה. כלומר, אם ישיב תשובות נכונות לכל אורך המבחן, יקבל את המעטפה הגדושה. אם ישיב תשובות לא נכונות לכל אורך המבחן, יקבל מעטפה ריקה. הניסוי הוסיף מוטיבציה חיצונית, חדשה, לנבחנים. לא רק להצליח במבחן שאין לו משמעות אישית מבחינת התלמידים עצמם (מה אכפת להם מה יקרה באיזה מבחן בינלאומי), אלא להצליח במבחן שיש לו משמעות רבה (כמה דולרים יישארו במעטפה שלהם).

מה קרה בניסוי? הנה, כך כותב גניזי בספר ״אומנות המקל והגזר״: ״התוצאות אישרו את ההשערה שלנו: הישגיהם של התלמידים הסינים לא השתנו הרבה בתגובה לתמריצים. התלמידים בשנחאי השקיעו מאמץ מלכתחילה. לעומת זאת ציוניהם של התלמידים בארצות הברית השתפרו במידה ניכרת. התלמידים התמודדו עם יותר שאלות, והסיכוי שיענו עליהן נכון עלה״.

כמובן, כל זה לא אומר שלהישגי התלמידים בישראל במבחן האחרון אין משמעות. זה כן אומר שכדאי לבדוק את יכולות הקריאה שלהם בעוד כמה כלים לפני שקופצים למסקנות מרחיקות לכת. וכדאי להעמיק גם בפרטי המחקר. נכון – יצאה ממנו כותרת על הצניחה בהישגים לעומת מה שהיה לפני הקורונה. אבל מדובר במחקר מורכב, עם הרבה משתנים והרבה גרפים, שלכל אחד מהם משמעות אחרת. הנה דוגמה: כאשר בוחנים לאיזה שיעור מתלמידי ישראל יש הישגים גבוהים בקריאה – הקבוצה שמשיגה ציון בינלאומי גבוה – מסתבר שמדובר בשיעור דומה למדי לזה שמתקבל בהרבה מדינות מערביות אחרות. שמונה אחוז, כמו בגרמניה, כמו באיטליה, יותר מאשר בצרפת, יותר מאשר בבלגיה או באוסטריה. כמובן, יש גם מדינות שיש בהן הרבה יותר מצטיינים: סינגפור, הונג קונג, רוסיה, בריטניה, שבדיה, אוסטרליה, פולין ועוד. יש לאן לשאוף, אבל ישראל לא לבד בתחתית.

ומה קורה כאשר עובדים מהצטיינות יתרה לציון ״גבוה״? בישראל, לכשליש מהנבחנים יש ציון מצטיין או גבוה (35%). בערך כמו בהולנד, פורטוגל, ספרד, צרפת, גרמניה. איפה ישראל מתרסקת מול הולנד? במעבר מציון גבוה לציון ממוצע. כלומר, בישראל יש שיעור נמוך יחסית (67%) של תלמידים שמגיעים לציון ממוצע. היא קרובה לגרמניה או להולנד בשיעור התלמידים עם ציון גבוה, אבל מתרחקת מהם מאוד במעבר לציון ממוצע. משמע – הפערים בישראל גדולים יותר בין מי שיודעים לקרוא למי שלא יודעים לקרוא. ישראל היא מקום שבו יש קבוצות שהישגיהן גבוהים, ורמת הקריאה שלהן טובה, לבין קבוצות שמתרחקות במהירות מהסטנדרט הבינלאומי הסביר. הנה, כבר מבחן הקריאה מהדהד את מה שכולנו יודעים על המדינה שלנו. הנה, כבר מבחן הקריאה מתחבר להרבה סוגיות אחרות שעל סדר היום התקציבי, החינוכי, הרעיוני שלנו.

ומה עם הקורונה? לא קל לבודד את ההשפעה של אירוע כזה על ישראל לעומת מדינות אחרות. מערכות חינוך מושפעות ממספר התלמידים בכיתה, מספר שעות הלימוד, השכלת המורים, שכר המורים, מספר השעות שמוקצה לכל מקצוע, ועוד ועוד. בישראל לומדים יותר ימים, אבל השכלת המורים נמוכה יותר. בישראל משקיעים יותר שעות באוריינות, כלומר, בקריאה, ומספר ימי סגירת בתי הספר בקורונה היה נמוך יותר ביסודי וגבוה יותר בחטיבה ובתיכון. אז למה רמת הקריאה ירדה אצלנו יותר מאשר במדינות אחרות? אולי כי אצלנו לומדים פחות טוב בזום. ולמה שילמדו אצלנו פחות טוב בזום? כי התלמידים פחות ממושמעים. או כי רבים מהם גרים בבתים יותר צפופים, ולכן יש יותר הפרעות (לתלמידים באיטליה יש מעט מאוד אחים ואחיות, אם בכלל, לתלמידים בישראל יש אח שמציק ואחות שמציקה). או כי התשתית הטכנולוגית רעועה (נסו את האינטרנט בסינגפור, עוד יותר יציב).

כך או כך או כך, קריאה היא דבר חשוב, ברמה האישית והלאומית. מבחנים משווים הוכיחו שההכנסה לנפש גבוהה יותר במדינות שבהן יותר מבוגרים מגיעים לרמות הגבוהות ביותר של מיומנות קריאה ופחות מבוגרים נמצאים ברמות הנמוכות יותר של אוריינות. מבחנים משווים הוכיחו שאנשים שקוראים היטב מצליחים יותר בלימודים ולכן מתקדמים יותר מקצועית. מחקרים הוכיחו, שמי שלא קוראים היטב בגילאים הצעירים יתקשו להשלים את הפער בגילאים המאוחרים יותר, ויש חשש שיושפעו מהחוסר הזה לשארית חייהם. המסקנה ברורה (וגם במקרה הזה, ברורה ברמה האישית והלאומית): ודאו שהילדים קוראים בגיל צעיר. המדינה צריכה לדאוג לזה באמצעות מערכת החינוך. ואם אינה דואגת לכך – ונדמה שאינה דואגת לכך במידה מספקת – עשו אתם את חובתכם כהורים.

פורסם במקור באתר המדד