האם חשוב מה ולדימיר פוטין קורא?
אין קשר בהיר וחד משמעי בין כמה ומה שקוראים לכמה ומה שעושים. מי שקורא את צ׳כוב לא יהיה בהכרח מנהיג טוב יותר, ובודאי שלא רחום יותר מאשר מנהיג או מנהיגה שלא קוראים את צ׳כוב
ככה עושה מדינה יהודית?
הלב עם אוקראינה, אבל הראש מתקשה לוותר על רוסיה? אז מה ישראל צריכה לעשות: לנהל מדיניות חוץ מוסרית ברוח ״נביאי ישראל״, או לנהל מדיניות חוץ של אינטרסים קרים? שאלנו את דוד בן גוריון ואת מנחם בגין, וקיבלנו תשובות מפתיעות
מתי ספר מתיישן וכבר אין טעם לקרוא אותו?
ספר איננו עיתון, או מגזין. מספר יש ציפיה לתוחלת חיים ארוכה יותר. זה מה שמצדיק את השקעת הזמן בקריאה שלו. מצד שני, ספר שעוסק בתחום ידע מתפתח צריך להיות מעודכן
עמית סגל, מה תעשה בגיל ארבעים?
שיחה עם עמית סגל על חיילים בלבנון, תדמית ורלבנטיות, פרה אדומה, עברית של חוצלארץ, שלמה ארצי, יואל מרקוס, רוחניות ומדע, שמאלנות ודמוקרטיה, שטחיות ורצינות – וגם קצת פוליטיקה
האם עוד יש חיים לחנויות הספרים?
האם ניהול נכון של חנויות ספרים, מחויבות לקהילה, מאפשר קיום תוסס וכלכלי של חנות ספרים בעידן הנוכחי – או שאולי הבעיה מהותית יותר: ספרים כבר אינם מוצר שיש בו כדי להצדיק קיום של חנות פיזית
למה מדינות יוצאות למלחמות
מג׳ינגיס חאן ועד ולדימיר פוטין, למנהיגים יש מניעים מגוונים לצאת לקרב. לפעמים זה עלבון, לפעמים הערכת יתר או חסר של אוייב, לפעמים צורך בבטחון. תמיד יש סיבה (אבל לא תמיד טובה)
סוסים ומוקשים בדרך לכריכה של פחד, חרטה ומשאלת לב
ידענו מה רצינו. ידענו מה הכיוון הנכון. זה מוכרח להיות משהו שמתקשר למלחמה. זה מוכרח להיות משהו שמתקשר למלחמה מגוונת, לא תמונה ספציפית שכולם מזהים – נגיד, אריאל שרון עם התחבושת על המצח, שמוכרת כתמונה של מלחמת יום כיפור, נגיד, המארינס האמריקאים מניפים את הדגל באיוו ג׳ימה, גם זו תמונה שממקדת את הקורא באירוע ספציפי. רצינו משהו יותר כללי
עד כמה ספרים באמת חשובים?
אולי זה חיבור הגיוני. דווקא מי שספרים נראים בעיניו יותר חשובים, דווקא מי שסבור שלספרים יש יותר כוח והשפעה, הוא גם מי שיטרח לצנזר חלק מהם. כלומר, לסנן את מה שעלול להשפיע לרעה (בעיניו כמובן)
שנית לא תיפול
כמעט אף אחד לא רצה שפקיסטאן תהיה מדינה גרעינית. אבל יום אחד זה קרה. כמעט אף אחד לא רצה שצפון קוריאה תהיה מדינה גרעינית. אבל יום אחד זה קרה. כמעט אף אחד לא רוצה שאיראן תהיה מדינה גרעינית. אבל יום אחד… ומה אז?
