fbpx

מאמרים

article icon
אין קשר בהיר וחד משמעי בין כמה ומה שקוראים לכמה ומה שעושים. מי שקורא את צ׳כוב לא יהיה בהכרח מנהיג טוב יותר, ובודאי שלא רחום יותר מאשר מנהיג או מנהיגה שלא קוראים את צ׳כוב
קונסטנטין סימונוב
סלוגן הקיפוד יודע
הרשמה לניוזלטר

מאמרים קודמים

האם חשוב מה ולדימיר פוטין קורא?

מה ולדימיר פוטין קורא? כלומר, חוץ מתקצירים ודו״חות ששולחים לו יועציו. איזה ספרים הוא קורא? זו שאלה שאפשר לפצל לשתיים – האחת, מה הוא קורא, והשנייה, האם זה חשוב מה הוא קורא. גארי מורסון ומורטון שפירו ניסו להשיב על הראשונה, במאמר בוול סטריט ג׳ורנל, ובמשתמע השיבו על השנייה. אם יש צורך לבחון מה פוטין קורא, ההנחה הסמויה היא כנראה שיש חשיבות למה שהוא קורא. אולי אם היה קורא ספרות מזה אחד היה נוהג בדרך אחת – ואם היה קורא ספרות אחרת היה נוהג בדרך אחרת. 

הספריה של סטלין, בהוצאת אוניברסיטת ייל

המאמר היה מעניין מסוגו. הרצאה קצרה על שני זרמים עיקריים שהמחברים מזהים בספרות הרוסית. הם מצטטים מקונסטנטין סימונוב, כדי להדגים את עמדתו של הזרם הברוטלי, הקורבני. זה זרם של כותבים שמציב את רוסיה מול שאר העולם, ומייצר הצדקה לרוסיה לפעול בעולם בנחישות אלימה. סימונוב שירת כקומיסר בגדוד רוסי ונדד עם חיילי הצבא האדום במסעם עד ברלין. בדרך דיווח מבולגריה, מרומניה, מפולין ויוגוסלביה. במלחמה כתב שלושה מחזות, וגם נובלה שנושאה הקרב בסטלינגרד. בישראל איננו מוכר לרבים, אך שיר אחד שכתב, ותורגם על ידי אברהם שלונסקי, מוכר מאוד: את חכי לי ואחזור / אך חכי היטב / את חכי לי גם בקדר / מסגריה הלב. שלמה דרורי הלחין את השיר, וגם ביצע, אם כי הביצוע המוכר יותר הוא של אריק לביא. בויקיפדיה גיליתי, שדרורי זכה לביקור מבנו של סימונוב, אלכסיי קיריליץ׳, ששיבח את הלחן. שיבח בצדק.

לא זה השיר שמצטטים כותבי המאמר על פוטין. הם מצטטים משיר ששורותיו: אם אתה מכבד את זכרון אמך / שהאכילה אותך משדה / הרוג גרמני / וודא שתהרוג אחד! סימונוב בעיניהם הוא אחד מחבורת הרוסים שטיפחו תחושת קורבן ונקם, בשונה מהכותבים הדגולים שטיפחו אהבת אדם, כמו טולסטוי, דוסטוייבסקי ואנטון צ׳כוב. בראש חבורת הנקמנים: מיכאיל שולוחוב, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1965. שלונסקי תרגם גם רומנים שלו, בהם ״הדון השקט״, שיש הילה של מיסתורין סביב השאלה אם אכן שולוחוב כתב אותו, או שמא העתיק אותו, או חלקים מתוכו (המחקרים העדכניים אומרים שכנראה כתב, אבל משהו מהמסתורין לא התפוגג).

מחברי המאמר בג׳ורנל עימתו את ״שתי המסורות״, אחת שמתמקדת בסבלם של אחרים (זה צ׳כוב), ואחת בסבלו ובעלבונו של הכותב (זה שולוחוב). על פי הבנתם, פוטין כנראה קורא יותר מהשני ופחות מהראשון. אך אין להם ידיעה שזה המצב, רק השערה. מהמדיניות הם גוזרים את טעמו הספרותי של פוטין, שכמעט כמו כל שליט רוסי נוהג להתהדר באהבתו הגדולה לספרות. ברוסיה, הם מזכירים, יש לספרות תדמית חשובה יותר מאשר בכל מקום אחר. ברוסיה, שרת תרבות לא תוכל להתפאר בעובדה שלא קראה את צ׳כוב. אפשר לומר שזה עושה את הרוסים תרבותיים יותר מאשר אותנו, הישראלים, אבל אפשר גם להפיק מזה מסקנה נוספת: אין קשר בהיר וחד משמעי בין כמה ומה שקוראים לכמה ומה שעושים. מי שקורא את צ׳כוב לא יהיה בהכרח מנהיג טוב יותר, ובודאי שלא רחום יותר מאשר מנהיג או מנהיגה שלא קוראים את צ׳כוב.

המסקנה הזאת ניכרת מקריאתו של ספר חדש יחסית על סטלין, שנקרא ״הספרייה של סטלין״. לשליט הסובייטי, כך מסתבר מהספר, של ג׳פרי רוברטס, היתה נטיה לשאול ספרים מספריית לנין אך נטיה דומה לא להחזיר את מה שלקח. בשולי הספרים רשם בכתב יד הערות, רבות מהן קצרות ובוטות, כמו ״חלאה״, או ״דפוק״. אלה מספקות למחבר הספר הזדמנות לפענח את צפני רוחו הסוערת של סטלין. כאשר לקח את זכרונותיו של קאנצלר הברזל הגרמני, אוטו פון ביסמארק, סטלין סימן שורה בהקדמה המדגישה את חרדתו של ביסמארק מהאפשרות שגרמניה תיאלץ להילחם במקביל גם בחזית המערבית וגם בחזית הרוסית. בשולי הדף כתב: ״לא להפחיד את היטלר״.

סטלין קרא הרבה ביוגרפיות, וקרא גם הרבה ספרי מדע. גם את כתביו של קרל מרקס החשיב למדע, ודבק בהם מתוך הנחה שהם מבטאים אמת מדעית מוכחת. כמחצית מספריו של סטלין שוכנים היום בספרייתו של פוטין, שעל פי דיווח של ההיסטוריון סימון סבאג מונטיפיורי נוהג להציע לאורחיו לעלעל בהם, ולהבחין בעצמם בהערות בכתב ידו של הדיקטטור. באחד הספרים, מתח קו תחת הערה של ההיסטוריון אדוארד גיבון, שעל פי התפיסה הרומית, חיילים צריכים לפחד מהקצינים שלהם יותר מאשר מהאוייב.

יש אתרים שעוקבים אחר המלצות של פוליטיקאים ממדינות שונות על ספרים שהם קוראים, או מעמידים פנים שהם קוראים. תחת שמו של ברק אובמה רשומים 102 ספרים, נכון לבדיקה אחרונה. אובמה הרבה להמליץ על ספרים, כולל של יובל נח הררי, דניאל כהנמן, מלינדה גייטס, סאלי רוני. הוא המליץ גם על ״מובי דיק״. זה קצת מצחיק, כי מחברי המאמר על פוטין השתמשו באותו ספר כדי לטעון ש״נשיאים אמריקאים לא טוענים שהם מקבלים את הרעיונות שלהם ממובי דיק״. לדונלד טראמפ נרשמו 15 המלצות. ביניהן, לקוד דה וינצ׳י. מייקל בלומברג, שהיה ראש העיר ניו יורק, המליץ על ״ליאונרדו דה וינצ׳י״, הביוגרפיה המצויינת מאת וולטר איזקסון (שיצאה גם בעברית). נשיא ארה״ב, ג׳ו ביידן, המליץ בשנה החולפת רק על ספר אחד, תום סוייר. קשה להניח שקרא אותו דווקא השנה. כך שמותר לחשוב שאיננו קורא הרבה. זה לא בהכרח עושה אותו למנהיג פחות טוב מפוטין.

וכמה תזכורות:

 הספר של גדי היימן בחנויות. אין ספר מתאים יותר לרגע שבו העולם מתלבט האם החלה מלחמת העולם השלישית. ליאת רגב שוחחה איתו, וכדאי לצפות.

בהסכת האחרון אנחנו שואלים האם דוד בן גוריון היה מנהיג פחות מוסרי ממנחם בגין, ומנסים להשיב. גם זה רלבנטי לויכוחים שמתנהלים עד ימינו. האזינו.

דיברנו עם עמית סגל על חיילים בלבנון, על בית המקדש, על דמוקרטיה וחוכמת העם, וקצת על עמית סגל. כדאי להאזין, כי סגל גם חכם, וגם יודע לדבר. השיחה כאן.

ונשמח אם תירשמו לניוזלטר שלנו. כך תוכלו לשמוע מאיתנו מעת לעת, לא יותר מפעם בחודש, מה חדש אצלנו, ומה יש לנו להציע לכם (התיבה להכנסת מייל והרשמה מצד ימין).

 

 

הקודמים

תורת כותרות הספרים על רגל אחת

מעת לעת אני חוזר לשמות של ספרים, בדרך כלל, כאשר יש התלבטות ביחס לשמו של ספר חדש. ועכשיו אני מתלבט עם שני כותבים על שני שמות. ספר אחד על היסטוריה ישראלית, ספר אחד על כלכלה התנהגותית

להמשך »