fbpx

מאמרים

article icon
אולי זה חיבור הגיוני. דווקא מי שספרים נראים בעיניו יותר חשובים, דווקא מי שסבור שלספרים יש יותר כוח והשפעה, הוא גם מי שיטרח לצנזר חלק מהם. כלומר, לסנן את מה שעלול להשפיע לרעה (בעיניו כמובן)
ספרה הבא של אזאר נפיסי, מחברת ״לקרוא את לוליטה בטהרן״
סלוגן הקיפוד יודע
הרשמה לניוזלטר

מאמרים קודמים

עד כמה ספרים באמת חשובים?

נחבר כמה עניינים, כדי לשאול באמצעותם על חשיבותם של ספרים. לא חשיבותם לפרט – האם את או אתה מפיקים מהם הנאה, מעבירים בעזרתם את הזמן, מרגישים בזכותם חכמים יותר, או רגישים יותר. השאלה היא על חשיבותם לחברה – האם לספרים, לקריאת ספרים, יש תפקיד משמעותי, השפעה על עיצוב של חברה אנושית. 

מה נחבר? את המאמר שפרסמנו כאן לפני שבועיים בערך על צנזורה על ספרים. כמה מאמרים שנוספו, בעיקר בעיתונות האמריקאית, שממשיכים את הדיון על אותו סיפור – ניסיונות (והצלחות) של ועדי הורים למנוע כניסה של ספרים מסוימים לספריות בתי הספר. וגם סיפור על קריאת ספרים בישראל, שפרסמתי במסגרת מיזם אחר שאני מעורב בו, אתר המדד, המודד, מנתח ומפרסם ממצאים הנוגעים לדעת קהל.

מה הקשר? יש כמובן קשר. מקום שבו הרבה בני אדם קוראים הרבה ספרים, הוא מקום שבו ייתכן תפקיד משמעותי לספרים. אם רק מעטים קוראים ספרים, הסיכוי שתהיה לספרים חשיבות שחורגת מהנאת הפרט יורד, אם כי, לא מתבטל. אולי לספרים יש מרחב השפעה החורג ממספר קוראיהם, בגלל שהקוראים הם דווקא מי שמשתייכים למעגלים של השפעה. לדוגמה, אם הציבור לא קורא ספרים ולא מושפע מהם, אבל רוב מנהיגיו קוראים ומושפעים, לספרים תהיה השפעה על החברה, גם אם לרוב חבריה של החברה לא תהיה ידיעה מכלי ראשון על האופן שספרים משפיעים עליהם.

מה גילינו במסגרת הסקר של אתר המדד? שכמחצית מהישראלים לא קוראים בכלל או קוראים מעט מאוד (עד ארבעה ספרים בשנה). שכשליש מהישראלים אומרים שהם קוראים יותר מעשרה ספרים בשנה. השליש הזה, הוא השליש שמחזיק את תעשיית המו״לות. ישראלים שקוראים ספר בחודש, או קצת פחות מזה. מי הם? הם קודם כל נשים. יחסית מבוגרות. אפשר להבין מדוע. ישראלים בגילאי ההורות הפעילה והטיפוס בסולם הקריירה, קוראים פחות. אין להם זמן. דתיים קוראים יותר יש להם זמן. מה זאת אומרת יש להם זמן? – זאת אומרת שיש להם את השבת. יום שקריאה מתאימה לו, אם אתם לא נוסעים, לא יוצאים לבלות, לא מדליקים טלוויזיה. על פי הנתונים שלנו (המבוססים על שקלול סקר של כ-1000 ישראלים), בערך רבע מהחילונים אומרים שהם קוראים יותר מעשרה ספרים, לעומת כמחצית מהדתיים והחרדים.

הנה, כבר אפשר לייצר חיבור שאולי יש לו משמעות. בישראל – הדתיים קוראים יותר. באמריקה – הדתיים (הנוצרים) הם מי שמצנזרים יותר. ואולי זה בעצם חיבור הגיוני. דווקא מי שספרים נראים בעיניו יותר חשובים, דווקא מי שסבור שלספרים יש יותר כוח והשפעה, הוא גם מי שיטרח לצנזר חלק מהם. כלומר, לסנן את מה שעלול להשפיע לרעה (בעיניו כמובן). קייט כהן, שכתבה בעיתון ״וושינגטון פוסט״ על תופעת הצנזורה המתרחבת, הביעה מידה של שביעות רצון מההתפתחות הזאת. ולא – זה לא בגלל שהיא בעד צנזורה. זה בגלל שההתפתחות מעידה, לטעמה, על כך ש״הרבה מאוד השתנה, אבל כוחם של ספרים לא השתנה״. לכן, היא כותבת, הייתה קצת מרוצה, כאשר קראה על ניסיונות למנוע כניסה של ספרים לספריות. ״מספרים למדתי על מין (בערך) לפני קיום יחסי מין, מהם למדתי על התאבדות, התמכרות, מחלות נפש, מלחמה, הזנחת ילדים. מהספר "מאוס" למדתי על השואה כמו שעובדות ומספרים לא יכולים ללמד״. אחד הספרים במוקד הויכוח על צנזורה הוא ״מאוס״, שנאסר במחוז מקמין במדינת טנסי.

כריסטופר פינן, מנכ"לו של ארגון המכנה את עצמו ״הקואליציה הלאומית נגד צנזורה״, אמר לעיתון ניו יורק טיימס שלא ראה שטף כזה של ניסיונות לאתגר ספריות מאז פרץ השמרנות של שנות השמונים של המאה הקודמת. גם הוא, כמו כהן, מזכיר שהאנרגיה השמרנית הזאת מוצאת מולה הפעם גל גדול של ספרים בנושאים מגוונים, ובעיקר ספרים על שני התחומים שמושכים את רוב האש – מין וגזע. אבל שלא כמו כהן, אצלו לא ניכרת לא עליצות ולא התרגשות מההוכחה שספרים משפיעים. אצלו ניכרת דאגה, דומה יותר לזו שהביעה גם הסופרת אזאר נפיסי במאמרה (גם הוא בוושינגטון פוסט). נפיסי היא סופרת ממוצא איראני, מחברת רב המכר ״לקרוא את לוליטה בטהרן״. איסור על קריאת ספרים, כתבה, הוא כמו ״ציפור קנרית במכרה״, המבשרת על אסון מתקרב (הקנרית שימשה כורי פחם על מנת להתריע על נוכחות של גזים רעילים במכרות). כותרת ספרה הבא של נפיסי הוא Read Dangerously, שאפשר לתרגם בכל מיני דרכים. אולי – קריאה בסיכון גבוה, אולי – קחו סיכון וקראו. כך או כך, זהו ״מדריך לספרות כפעולה של התנגדות״, החוקר ״את השאלות הגדולות של ימינו״ באמצעות ספרים של טוני מוריסון, סלמאן רושדי, מרגרט אטווד ואחרים.

 

כמה עניינים נוספים:

בלינק הזה תמצאו את השיחה שלי עם משה בר סינטוב על שלושה ספרים שבחר, ואולי תופתעו ממנה.

בחלון הקטן בצד ימין, תוכלו להכניס כתובת מייל, להירשם לניוזלטר, ולקבל את התכנים שלנו, בערך פעם בשבועיים, ישירות אליכם. נשמח מאוד אם תירשמו. וגם לכם יהיה יותר נוח.

בלינק הזה תוכלו להאזין לפרק הקודם בפודקסט שלנו: כמה בני אדם בכלל צריך בעולם?

בלינק הזה תוכלו לעזור לנו להבין איך ישראלים חיים, כולל השאלה איזה וכמה ספרים הם קוראים (וקוראות)

בלינק הזה תוכלו לקרוא פרק ראשון מהספר של גדי הימן שיצא בקרוב: ״פחד, חרטה ומשאלת לב״

 

 

 

 

הקודמים

פסק דין ההפלות: השופטים השתגעו?

האמריקאים מבטלים תקדים בן חמישים שנה, ושמואל רוזנר מנסה להבין למה: האם הפלה מוסרית או לא? האם השופטים צודקים? מה חושב הציבור? מה יקרה במדינות הדרום? מסע פתלתל של משפט, מוסר, פוליטיקה וחברה, שמתחיל ברונלד רייגן ונגמר בשאלה אם בקרוב יאסרו על אמצעי מניעה

להמשך »

את מה מתעד הרומן ״הנתניהוז״

המפגש של הרולד בלום ובן ציון נתניהו הוא למעשה קדימון למפגש של הסופר, כהן, עם ישראל של היום. קדימון למפגש של חלק ניכר מהסופרים היהודים באמריקה עם ישראל של היום. מצד אחד, ברור שקשה להם לשאת אותה. מצד שני, ניכר שאינם מסוגלים לחמוק ממנה

להמשך »