מה שכתבתי כאן לפני שבועיים, על הכלכלן תומס סואל והספרים עליו והספרים שלו, גרר כמה תגובות. לא מבול אבל טפטוף נמרץ, ברשתות החברתיות (בפייסבוק אנחנו kipshu.books. בטוויטר אנחנו @kipshubooks). כתבתי שכדאי לקרוא את ספריו, שהם מעניינים ומאתגרים. לא טענתי שהוא צודק בכל דבר, גם לא שהוא טועה בכל דבר. האמת, במקרים מסוימים ספק אם יש לי את המומחיות הנדרשת כדי להכריע בזה. במקרים אחרים, כאשר יש לי עמדה, היא לא נראית לי חשובה במיוחד להבעה. לא בהקשר של המלצה על מחבר ספרים.
התגובות על הטקסט היו מעניינות משום שמיעטו לעסוק במה שהיה כתוב בו והרבה לעסוק במה שלא היה כתוב בו. אלה היו תגובות של מי שמיד רוצים להתווכח על הנושא עצמו: האם כן או לא להטיל פיקוח על מחירי דירות (סואל מתנגד נחרצות ומנמק בהרחבה). האם כן או לא לעבור למערכת של חינוך פרטי (סואל תומך גם בזה, לפחות במידה רבה, ומערכת החינוך של ישראל – כך אני חושד – הייתה משכנעת אותו סופית). היו שמיהרו לכתוב נגד סואל, או נגד המאמר, במקרים לא מעטים בסוג של סרקזם (״ולמה עניים אשמים שהם עניים״), אחרים מיהרו להתווכח על ענייני שגרה שכולנו מכירים. עשירים נגד עניים, קפיטליזם נגד סוציאליזם, רגישות חברתית מול אטימות חברתית. כל מי שמאזין בבוקר לקרן נוייבך ברדיו, או מעלעל בכותרות עיתוני הכלכלה, יודע לדקלם את הוויכוחים העייפים האלה כמעט בעל פה. הם מרתקים בערך כמו הוויכוחים על התנחלויות כן או לא, או על גיוס לחרדים כן או לא. הנושא חשוב, אבל לא נשאר הרבה מה לחדש. עמדות המוצא מוכרות, ההסתעפויות הפוליטיות ידועות, אף אחד לא משכנע ולא משתכנע.
את המאמר על סואל, וגם את המאמר הזה, אני כותב מתוך תקווה שבעולם של רעיונות וספרים אפשר לטפס חצי קומה גבוה יותר. תקווה – אבל לא ודאות. היא מושתתת על הנחת מוצא, לא בהכרח נכונה, שבני אדם קוראים מוכנים להתעמק גם ברעיונות שאינם הרעיונות שהם נוטים להסכים איתם. כלומר, עם האפשרות שמי שיש לו אינסטינקט כלכלי בנוסח המוכר כ״חברתי״, יקדיש כמה שעות קריאה לתומס סואל כדי להבין טוב יותר את העמדות של מי שאיננו חושב כמותו. וכמובן, גם ההפך נכון. שמי שמעריץ את עמדותיו של סואל יקרא את תומא פיקטי, שבנה קריירה יפה מהצבת טענות נגד אי שיוויון כלכלי, והוסיף עליה בכותרות פרובוקטיביות בגנותם של מיליארדרים (סקירות אוהדות על ספרו האחרון, ״הון ואידיאולוגיה״, תוכלו לקרוא בניו יורקר באנגלית, ובהזמן הזה בעברית).
כדאי לקרוא גם את סואל וגם את פיקטי. אחר כך כדאי לקרוא את הביקורת על סואל ועל פיקטי. אחר כך אפשר לחשוב מחדש על שאלות של כלכלה, חברה ואי שיוויון, ואולי לשנות עמדה, או לא לשנות עמדה (ברוב המקרים, וזו כבר תובנה מבוססת מחקר מתחום הפסיכולוגיה, לא לשנות עמדה). זו התשתית העקרונית של היוזמה שלנו, הקיפוד והשועל: ניסיון לארגן זירה שבה אפשר לנהל שיחה לא מקוטבת על ספרים ורעיונות.
בזירה כזאת תתנהל שיחה מעניינת יותר, עשירה יותר, לא רק על כלכלה וחברה אלא על כל נושא. הנה דוגמה: הספר היחסית חדש, ומאוד מצליח, ״The Dawn of Everything״ (במגזין המקוון אלכסון תרגמו אותו ל״השחר של הכל״, ואני לא בטוח שזה התרגום הנכון לשם הספר הזה – נראה מה יקרה כשייצא בישראל). זה ספר כתוב היטב, אבל ניכרת בו מראשיתו האג׳נדה. הסקירה האוהדת באטלנטיק תיארה אותו כך: הוא ״חותר תחת התפישה המקובלת של ההיסטוריה החברתית האנושית״ שעל פיה ״היו בני אדם שחיו בחבורות שוויוניות קטנות של ציידים-לקטים (כביכול, המצב הטבעי), ואז באה המצאת החקלאות, שהובילה לעודף ייצור, וכפועל יוצא לגידול האוכלוסייה וללידת הרכוש הפרטי. החבורות הפכו לשבטים, והיקפי האוכלוסייה הגדולים חייבו התארגנות מפותחת יותר: ריבוד חברתי, התמחויות. צ'יפים, לוחמים וכוהנים״.
כותבי הספר, שאחד מהם, דיוויד גרייבר, היה אנרכיסט רדיקלי ומוכר, מוצאים ראיות ארכאולוגיות ואחרות להיסטוריה אנושית מסוג אחר. הם גורסים שציידים-לקטים הסתובבו בחבורות עם סדר, מחשבה, מוסר, הרבה יותר מכפי שחשבנו. הן לא היו האקט המקדים המוביל למצבו של האדם המודרני, אלא האקט המקביל והמוצלח יותר של האדם המודרני. יש מי שמקבלים את התיאוריה שלהם בהתלהבות עולצת, שהרי, הם חובטים בממסד, ולא סתם בממסד, אלא בכולו, מימין ועד שמאל, מיורשי ז׳אן ז׳אק רוסו ועד יורשי תומס הובס.
יש מי שסבורים שהתיאוריה לא מגובה בראיות מספיקות, ילדותית, ובעיקר סובלת מהטיה אידיאולוגית קשה (הביקורת בוול סטריט ג׳ורנל, אולי כצפוי, לא הייתה אוהדת). המחברים לא מסתירים את העובדה שההיסטוריה שהם כותבים מניחה – לדעתם – תשתית ראויה למהפכה ביחסים בין בני אדם. ״כמובן״, כתבו בניו יורק טיימס, ״העבר אינו יכול לספק פתרונות מיידיים למשברים ואתגרי ההווה. המכשולים מרתיעים, אבל מה שהמחקר שלנו מראה הוא שאנחנו כבר לא יכולים לספור את כוחות ההיסטוריה והאבולוציה ביניהם. יש לזה כל מיני השלכות חשובות: דבר אחד, זה מצביע על כך שאנחנו צריכים להיות הרבה פחות פסימיים לגבי עתידנו״. הם גם יודעים מה הדרך הנכונה לעתיד: ״מהפכה עירונית נוספת כדי ליצור דרכי חיים יותר צודקות וברות קיימא״.
הנה, כך מתחברות כתיבה על כלכלה וכתיבה על פרה-היסטוריה (גם על המונח הזה, פרה היסטוריה, יש למחברי הספר ״השחר של הכל״ מה לומר). סואל מול פיקטי, דיוויד גרייבר ודוויד ווינגרו מול ג׳ארד דיימונד ויובל נח הררי. ולא כל קוראת חייבת להכריע מראש. לא כל קורא מוכרח שתהיה לו עמדה נחרצת מראש. רובנו לא מומחים לכלכלה, ועוד פחות מומחים לפרה-היסטוריה. סקרנים וסקרניות בשדה הרעיונות. האתגר של כותבי הספרים הוא לרתק אותנו ברעיונות חדשים (וכמובן מבוססים). האתגר של קוראי הספרים הוא לקרוא, ולא רק את מה שהם מסכימים איתו מראש. נשמע קל? זה אתגר לא קל. אבל בלעדיו אין שיחה מעניינת.
שיחה עם הפרופסורים לבית בר אשר סיגל על ההגדה של פסח. על אפיקומן יווני, על מוסר אלוהי, על ארמית משובשת, על קשיים תיאולוגיים, על השפעה נוצרית, על שירה בערבית, על משה רבנו, על נעמי שמר, על חירות, על שוויון, על מדרשים. גם על גדיים ועכברים
רוצים לראות איך נראית עבודה על כריכה של ספר? המאמר הזה הוא לא בדיוק מאמר. הוא מצגת של כריכות. מראשונה ועד זו שנבחרה
