כמובן, זו שאלה שלא נוגעת רק לקריאה על סין, היא נוגעת לקריאה על כל נושא שיש לכם עניין להבין אותו, אבל לא לעשות ממנו קריירה. כמה ספרים של פיסיקה קוונטית ברמת החובבים צריך לקרוא לפני שאומרים די, הבנתי את העניין הזה עם החתול של שרדינגר
כמקובל, מי שחרדים לגורלו של עולם הספרים ממהרים לממשלה. הרי ידוע שהממשלה היא בדיוק הגוף שיודע לפתור את כל הבעיות
״רעש״ מחייב ריכוז, מהסוג שנדרשים לו כל מי שרוצים לנהל את ענייניהם עם קצת פחות ״רעש״. כמה מהעניינים שמופיעים בו הם חזרה, כולל פיתוח, על רעיונות מהספר הקודם. במקום ״לינדה״ ישנו הפעם ״ביל״, אם לא הבנתם את הלקח של לינדה, כהנמן, סיבוני וסאנסטיין ישמחו להסביר לכם למה קשה כל כך להבין – ולהפנים – את הלקח של לינדה
שאלה מעניינת, ואולי אפילו חשובה, לפחות בהקשר הצנוע של הוצאת ספרים. שיקול מרכזי בעד: המתרגמ/ת שותפ/ה למעשה היצירה. יש גם שיקולים נגד, ומשחק כוח, כמו תמיד
המפגש של הרולד בלום ובן ציון נתניהו הוא למעשה קדימון למפגש של הסופר, כהן, עם ישראל של היום. קדימון למפגש של חלק ניכר מהסופרים היהודים באמריקה עם ישראל של היום. מצד אחד, ברור שקשה להם לשאת אותה. מצד שני, ניכר שאינם מסוגלים לחמוק ממנה
אין קשר בהיר וחד משמעי בין כמה ומה שקוראים לכמה ומה שעושים. מי שקורא את צ׳כוב לא יהיה בהכרח מנהיג טוב יותר, ובודאי שלא רחום יותר מאשר מנהיג או מנהיגה שלא קוראים את צ׳כוב
ספר איננו עיתון, או מגזין. מספר יש ציפיה לתוחלת חיים ארוכה יותר. זה מה שמצדיק את השקעת הזמן בקריאה שלו. מצד שני, ספר שעוסק בתחום ידע מתפתח צריך להיות מעודכן
האם ניהול נכון של חנויות ספרים, מחויבות לקהילה, מאפשר קיום תוסס וכלכלי של חנות ספרים בעידן הנוכחי – או שאולי הבעיה מהותית יותר: ספרים כבר אינם מוצר שיש בו כדי להצדיק קיום של חנות פיזית
