מאמרים

article icon
מכל הספרים שרכשתי השנה אמליץ לכם על אלה שבעיני היו הטובים ביותר. כדי שאם אתם בדיוק מתלבטים מה לרכוש או לקרוא, אולי אביא תועלת. וכאמור, אתרכז במקרה הזה בספרים שרכשתי במדינות אחרות. אולי בגלל שמדובר בסוף שנה אזרחית זה ממילא הדבר הנכון, ועל ספרים בעברית אכתוב בערב ראש השנה שלנו, היהודים קוראי העברית.
סלוגן הקיפוד יודע
הרשמה לניוזלטר

מאמרים קודמים

הנבחרים של 2023: חמש המלצות קריאה לגמרי אקראיות

ספרתי: ב-2023 רכשתי 24 ספרים. והכוונה כאן היא לספרים באנגלית מחו״ל, לא בגלל שאין ספרים טובים בעברית, אלא בגלל שספרים בעברית קיבלתי לא מעט, או אספתי בספריית הרחוב של השכונה. מתוך ה-24 קראתי 9 מהתחלה ועד סוף. כמה מהאחרים אני קורא לאט, ועוד אשלים, אני מקווה. יש גם את החמישה שקראתי מהם חלק והנחתי בצד, ושלא בטוח שאחזור אליהם.

יש מעט זמן, והרבה מה לקרוא, כולל ספרים שצריך כדי להתכונן לפרקי ההסכת, אלה שהאורחים בוחרים את הספרים שנדבר עליהם, ועוד יותר מזה אלה שאני מדבר בהם סולו. אלה הסכתים שמעורבת בהם הרבה מאוד קריאה. תמיד מהנה – אבל קריאה. כלומר, זמן. כלומר, מה שהכי חסר.

גם לכם מן הסתם חסר זמן, אז חשבתי שאנסה לסייע: מכל הספרים שרכשתי השנה אמליץ לכם על אלה שבעיני היו הטובים ביותר. כדי שאם אתם בדיוק מתלבטים מה לרכוש או לקרוא, אולי אביא תועלת. וכאמור, אתרכז במקרה הזה בספרים שרכשתי במדינות אחרות. אולי בגלל שמדובר בסוף שנה אזרחית זה ממילא הדבר הנכון, ועל ספרים בעברית אכתוב בערב ראש השנה שלנו, היהודים קוראי העברית.

בקיצור: רשימה. מ-24 הספרים שרכשתי (לא כולל 200 הספרים שהבת שלי ביקשה, ואותם לא קראתי, ואני גם לא ממליץ עליהם) אציג חמישה. מאלה מאוד נהניתי והחכמתי השנה.

The Swerve: How the World Became Modern

זה ספר קצת משונה, של סטיבן גרינבלט. לא חדש. הנחתי שיהיה טוב, משום שזכה בפרס פוליצר, אבל הנחתי שיהיה משהו אחר. כותרת המשנה שלו היא ״איך העולם נהיה מודרני״, אבל הסיפור עצמו מתכתב עם הכותרת הזאת באופן די רופף. זה סיפור על כתב יד, על גילויו, על גלגוליו. כתב היד הוא של לוקרטיוס (ויש המקפידים לכתוב לוקרציוס), משורר רומאי שחי במאה הראשונה לפני הספירה. יצירתו הגדולה נקראת ״על טבע הבריאה״, ורובה הלכה לאיבוד, על שנמצאה על ידי אחד, פוג'ו ברצ'וליני.

הוא היה הומניסט איטלקי, שעבר בחייו כמה תחנות סוערות, וגילה מחדש את לוקרטיוס במנזר בגרמניה. וזה הסיפור. כלומר, על זה הספר. על לוקרטיוס, והבנתו המאוד מוקדמת, האינסטנקטיבית, את טיבו של היקום. על ברצ׳וליני ומרדפו הימי-ביינמי אחרי כתבי יד עתיקים. גרינבלט מתאר את השקיעה המדכדכת של האימפריה הרומית, והוא מתאר כיצד הושחתה הכנסייה הקתולית. תהליך ראשון הוליך לימי הביניים, תהליך שני קירב את סופם של ימי הביניים. בשני המקרים ישנו מאבק בין משכילים שוחרי ידע לבין הכנסייה, שכמובן לא אהבה את מה שלוקרטיוס, מאנשי הפילוסופיה האפיקורית, כתב.

רק הרבה שבועות אחרי שקראתי את הספר, התברר לי שיצא גם בעברית, בהוצאת מאגנס. גם זה היה משונה. קראתי את הספר, והתפעלתי ממנו מאוד, ואז חיפשתי משהו שקשור אליו בגוגל, ואז גיליתי שאני לא מגלה שום סוד לאף אחד. אריאל הורוביץ כבר המליץ עליו במקור ראשון. דרור משעני המליץ עליו.  הספר כתוב היטב, ואני מקווה שהתרגום עושה איתו צדק. אין סיבה להניח שלא. במסגרת החיפושים התברר לי שגם זיווה שטרנהל כתבה על הספר, בהארץ. וכך כתבה: ״הפרופסור האמריקאי״ – זה המחבר, גרינבלט – ״הצליח להפוך את סיפור חייו של פוג׳ו לסאגה מרתקת, אך הוא מודע לעובדה שגיבור ספרו מייצג תופעה תרבותית: תסיסה רעיונית שהעניקה לגיטימציה להערצת העידן הקלאסי, שהחלה שנים רבות לפניו. ואכן, חשיבותו של הספר איננה בסיפורו המרתק של פוג׳ו, אלא דווקא בתיאור התהליכים ההיסטוריים שגרמו בסופו של דבר לפואמה עתיקה לסייע להחיות תרבות חילונית מקץ אלף שנות שלטון הכנסייה״.

האם בלי לוקרטיוס ובלי פוג׳ו התרבות החילונית לא היתה חוזרת לחיים? נדמה שבזה הספר קצת פחות ממשכנע. כלומר, אפשר היה מן הסתם גם בלעדיהם. אבל הסיפור נפלא, והדמויות ססגוניות. ספר שהוא ממש חגיגה.

קולז' ספרים המוזכרים במאמר "הנבחרים של 2023"

The Closing of the Western Mind: The Rise of Faith and the Fall of Reason

הנושא קרוב לזה של הספר הקודם. סיפור על דעיכתה של האימפריה הרומית, ועל האופן שזו השפיעה על התפתחות המחשבה במערב. צ׳רלס פרימן, שכתב את הספר, איננו הראשון להבחין באופן שבו הנצרות דלדלה את הרוח הקלאסית, שנשבה ביוון. ההיסטוריון הנודע אדוארד גיבון כתב דברים ברוח זו, כאשר הפנה את אצבעו לנצרות כמי שאחראית לקריסת האימפריה הגדולה. אבל פרימן מציע מחשבות אחרות, כיוונים אחרים, סיפורים אחרים. הוא מפענח את דרכי המחשבה של היוונים, כיצד התפתחו וכיצד נשענו על המרחב הסובלני הפגאני – ואחר כך את האופן שבו הוגי הנצרות, מהמוקדמת ועד המאוחרת, סגרו את הדמיון, הרוח החופשית, העוז לשאול שאלות, בקופסת האמונה הדתית המונותיאיסטית.

הסיפור הפילוסופי שהוא מספר על ניצחונה של האפלטוניות – זרם פילוסופי אחד – על האריסטוטליות – זרם פילוסופי שני. האפלטוניות הסיפור הפוליטי שהוא מספר הוא על ההחלטה של הקיסר קונסטנטין, שניצר את רומא, להפוך את הדת הנוצרית לכלי שליטה. המדינה השתלטה על הדת, ולצריכה עשתה אותה דוגמטית יותר מכפי שהיה צורך. למעשה, מהספר הזה ניכר שלקונסטנטין היה עניין מועט, אם בכלל, בנצרות כתיאולוגיה או פילוסופיה. ספק אם טרח ללכת לכנסייה, ספק אם עיין בספרי הקודש הנוצריים. הוא פשוט השתמש בנצרות כדי לעצב חברה עם תרבות משותפת, בעידן של התפוררות ואובדן דרך. סיפור על דת ומדינה. יש לו השלכות עד ימינו.

 

Anaximander: And the Birth of Science

קרלו רובלי הוא אחד מכותבי המדע האהובים עלי ביותר אם לא ה… ספרו המצליח, שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה, תורגם לעברית. מאוחר יותר תורגם גם סדר הזמן, שבו הוא פורש את השקפתו המיוחדת על חידת הזמן. אגב, על הנושא הזה (זמן) יש כמה ספרים שהייתי קורא לפני רובלי. כמו מעולם ועד עתה של שון קרול (אבל מהספרים של קרול הייתי קורא קודם כל את התמונה הגדולה, שייצא אצלנו, במסגרת הקיפוד והשועל). אבל אם תבדקו תגלו, שלרובלי יש עוד כמה ספרים שלא תורגמו. את החדש ביותר, על ״חורים לבנים״, אקבל בקרוב, אם החותים לא יחטפו את הספינה בדרך. את הוגלנד קראתי כבר לפני שנתיים או שלוש. גם את ״המציאות היא לא מה שנראה לכם״.

השנה קראתי את אנקסימנדר. על מה הוא מספר? לא על מה אלא על מי: אנקסימנדר, או אנקסימנדרוס,  היה פילוסוף, בן מילטוס, שעסק בהרבה מאוד תחומים שהיום אנחנו מכנים מדע. והיתה לו תובנה מהפכנית: כדור הארץ לא עומד על שום דבר. הוא צף בחלל. והיתה עוד אחת: בעלי החיים מתפתחים ומשתנים. ועוד אחת: ביקום כולו שולטים חוקיים אחידים, אוניברסליים. ואת כל זה הוא הבין שש מאות שנים לפני הספירה. כלומר, כמה מעקרונות המדע החשובים ביותר שמקובל להניח היום, הוצגו לעולם כבר על ידי אקסימנדרוס.

רובלי איננו היסטוריון של יוון העתיקה, ואיננו פילוסוף. הוא פיזיקאי שמשתמש באנקסימנדרוס כדי להסביר מהו מדע, איך הוא עובד, ומה הדבר שמניע אותו. אנקסימנדרוס מתייחד בדורו, וגם בדורות רבים אחריו, בחשיבה של מדען – כלומר, של מי שאיננו מקבל את העולם כפי שההוא נראה, אלא מתעקש לשאול עליו עוד ועוד שאלות, ולדמיין אותו בעוד ועוד דרכים.

 

The Ghost at the Feast: America and the Collapse of World Order, 1900-1941

אם לא קראתם, כדאי להתחיל עם הספר הראשון בטרילוגיה. זה ישאיר לכם מספיק זמן כדי לקרוא את השני – הספר המוצג כאן – ואת השלישי, כאשר ייצא לאור (הוא עוד בכתיבה). רוברט קגן הוא המחבר, ומדיניות החוץ של אמריקה זה הנושא. בכרך הראשון, אומה מסוכנת, קגן מתאר את מקומה של אמריקה בעולם מיום הקמתה, בשלהי המאה ה-18, ועד תחילת המאה ה-20. אלה מאה ויותר שנים שבהם אמריקה מביטה בעיקר פנימה, ולסביבה הקרובה. מדיניות החוץ היא מדיניות של כיבושים והשתלטות על שטחים, עד לעיצוב סופי של האימפריה האמריקאית, מהאטלנטי ועד הפסיפי, ממקסיקו ועד קנדה.

קגן הוא כותב חריף, ובעל עמדה. מי שלא אוהבים את כתיבתו ימהרו להזכיר שהוא ״ניאו שמרן״. משמע – הוא תומך בהתערבות אמריקאית לתיקון העולם במתכונת ליברלית. מי שאוהבים רכילות יזכירו שהוא בנו של ההיסטוריון הנודע דונלד קגן, שכתב את הספר החשוב על ״שורשי המלחמה והדרכים לשמירה על השלום״ (שתורגם לעברית), ואחיו של פרד קגן, שהיתה לו השפעה מכרעת על תוכנית תגבור הכוחות של הנשיא בוש במלחמת עיראק.

השנה קראתי את הכרך השני של הטרילוגיה: הוא נמתח מ-1900, אחרי המלחמה האמריקאית-ספרדית וכאשר טדי רוזוולט נעשה לנשיא הראשון שמתערב באופן פעיל בעסקי העולם שמעבר ליבשת האמריקאית (וזוכה בפרס נובל לשלום על השכנת שלום בין רוסיה ליפן). הוא נעצר ב-1941, השנה שבה אמריקה נכנסה למלחמת העולם השנייה. בתחילת המאה העשרים אמריקה היא אימפריה בכוח אך לא בפועל. כבר יש לה את השטח, את היכולת, את העושר. עשור ומחצה לאחר מכן, אמריקה מממשת את הפוטנציאל שלה, ונכנסת ככוח מכריע למלחמת העולם הראשונה. אחר כך באות שנים של הסתגרות ושל בדלנות ושל משבר כלכלי. אמריקה מנסה לברוח מהתפקיד שנועד לה. בכרך השלישי קגן יתאר כיצד הבריחה נכשלת, ואמריקה מקבלת את התפקיד שיועד לה: שוטר עולמי. לפחות לזמן מה.

 

The Story of Russia

כדאי לקרוא ספרים על ההיסטוריה של רוסיה. כדאי, כי חוץ מהמלחמה החשובה שלנו, מתנהלת עכשיו מערכה ארוכה, מתישה, מכריעה, בערבות שמפרידות בין רוסיה לבין אירופה. אי אפשר להבין את המלחמה הזאת, אי אפשר להבין, או לנסות להבין, את ולדימיר פוטין, את זלנסקי, את חצי האי קרים, את האינטרס הטורקי, את הקשר הגרמני – אי אפשר להבין את כל אלה בלי לקרוא ספרים על ההיסטוריה המורכבת של רוסיה.

יש יותר מספר אחד כזה, ואפשר להמליץ על יותר מאחד, אבל השנה יצא אורלנדו פיגס, בכרך אחד של היסטוריה, מהיסודות בקייב בתחילת האלף הקודם, ועד ימינו. למה חשוב לומר שזה כרך אחד? כי פיגס כתב כבר לא מעט ספרים על רוסיה. מי שרוצה מלחמת קרים במפורט, יכול לקרוא פיגס. מי שרוצה לשמוע על חיי האזרחים תחת סטאלין, יכול לקרוא פיגס. ״הריקוד של נטשה״, גם הוא של פיגס, הוא ספר על ההיסטוריה התרבותית של רוסיה. אבל הספר שיצא השנה הוא מרוץ מקוצר, מרפרף מהר, מהודק, על אלף שנים ויותר של רוסיה.

הכתיבה ססגונית, הסיפורים נשמעים כמו אגדות – אבל הסדר נשמר. בדרך החתחתים תיזכרו באיוואן האיום, בקתרינה הגדולה, בפטר, בטטארים, במלחמות קרים, בסחר העבדים, בפולשים מצפון, במלחמות במערב. אם תרצו השלמה לספר, נסו את ההסכת Empire שמגישים ההיסטוריון William Dalrymple והעיתונאית Anita Anand. הוא מומלץ בהרבה מובנים, אבל מומלצת במיוחד הסדרה של השניים על ההיסטוריה של האימפריה הרוסית (גם פיגס מתארח בפרק או שניים).

מתעניינים בטכנולוגיה ויזמות? בואו להאזין לשיחה עם דב מורן, ממציא הדיסק און קי

מתעניינים במדיניות ודיפלומטיה? בואו להאזין לשעה וחצי על מורשת קיסינג׳ר

אוהבי ספרות מתח? בואו להאזין לסופר המתח יונתן דה שליט מדבר על לה קארה

קולז' ספרים המופיעים במאמר "הנבחרים של 2023"

הקודמים

שרה פון שוורצה, צפויה לנו שיחה מדכדכת? 

שיחה על נשים וגברים, מלחמה ושלום, משברים והתאוששות, מי טו והתבגרות, על אקדמיה ולמידה, על שאיפה לסדר ויכולת אילתור, על ויקטור פרנקל, וירג׳יניה וולף, אישה בברלין. שיחה על אכזריות החיים ועל משמעות החיים. ולא, היא לא היתה מדכדכת

להמשך »

גלבר, פינקלשטיין, קלגסבלד, מה תועיל ועדת חקירה?

שני משפטנים והיסטוריון, שמכירים מבפנים את החדרים הסגורים של ועדות חקירה ובדיקה, מדברים על משפט ופוליטיקה, מחדלים ותיקון. על אגרנט, לבנון, אסון מירון, אריאל שרון, על מודיעין ועל אמון, על מניות הבנקים, על רצח רבין, על וינוגרד ואולמרט, על נתניהו, על אחריות אישית, על סערה ציבורית. מדברים על הועדות שהיו. מדברים גם על זאת שכן-או-לא תהיה

להמשך »

ורד נעם, את חולמת על בית המקדש?

על קורבנות וקטורת, על דת ומדע, על הרמב״ם, על ניסוך היין, על פרוגרסיביות באקדמיה, על יהודה הנשיא, על מסכת סוכה ומסכת יבמות, על מסורת בעל פה, על גילוי וכיסוי, על הלל ושמאי, על יוסף בן מתתיהו, על ניו יורק וירושלים. שיחה עם כלת פרס ישראל לתלמוד

להמשך »