ג׳סי פרס, מחבר הספר החדש שנית לא תיפול, הוא לא הטיפוס של לעשות רעש, או להפריע לשכנים. אין לפרס תוכנית טלוויזיה, הוא לא מוכר ברחוב, הוא לא עושה פרובוקציות כדי לזכות בתשומת לב. הוא יודע לספר סיפור, אבל מתרחק בדרך כלל מהצהרות בומבסטיות. הנה – ניסיון להתניע שיחה בלי טריקים. ניסיון לשכנע אתכם לחשוב על משהו שצריך לחשוב עליו, בלי להיכנס לבהלה
מיקבריץ, מודע מאוד לצל הארוך שמטיל טולסטוי על דמותו של קטוזוב, נתן לספרו את הכותרת ״קוטוזוב: חיים של מלחמה ושלום״. הוא מנסה לזקק את האמת ההיסטורית מהמיתוס של קטוזוב
זה יהיה ספר טוב. אין ספק שאקרא אותו. איך אני יודע שיהיה טוב? כי כותבו הוא איש מיטיב חשוב ומיטיב כתוב. זה יהיה גם ספר לא טוב. לא הכי טוב שנתניהו יכול לכתוב.
למה לנו, הישראלים, אין מסורת עשירה ותוססת, של כתיבת ההיסטוריה שלנו, של קריאת ההיסטוריה שלנו? הרי לא חסרות דמויות לכתוב עליהן. לא חסרה היסטוריה. באופן כללי, היתה בינינו הסכמה: חסרים בישראל היסטוריונים שיודעים לכתוב. לא שאין – יש כמה. אבל הם מעטים
יהיה מעניין לראות את התאחדות המו״לים תובעת את עיריית תל אביב בדרישה להסיר את כל הספריות הקהילתיות. אבל מצד שני, זה יהיה גם קצת עצוב. מה בדיוק האלטרנטיבה? שתושבים יקנו פחות ספרים, כי אין איפה לשים אותם אחרי שסיימו לקרוא אותם?
כמובן, זו שאלה שלא נוגעת רק לקריאה על סין, היא נוגעת לקריאה על כל נושא שיש לכם עניין להבין אותו, אבל לא לעשות ממנו קריירה. כמה ספרים של פיסיקה קוונטית ברמת החובבים צריך לקרוא לפני שאומרים די, הבנתי את העניין הזה עם החתול של שרדינגר
