fbpx

מאמרים

article icon
למה לנו, הישראלים, אין מסורת עשירה ותוססת, של כתיבת ההיסטוריה שלנו, של קריאת ההיסטוריה שלנו? הרי לא חסרות דמויות לכתוב עליהן. לא חסרה היסטוריה. באופן כללי, היתה בינינו הסכמה: חסרים בישראל היסטוריונים שיודעים לכתוב. לא שאין – יש כמה. אבל הם מעטים
סלוגן הקיפוד יודע
הרשמה לניוזלטר

מאמרים קודמים

על היסטוריונים שיודעים לכתוב

דייויד מקאלה חי 89 שנים טובות. לפני שבועיים בערך מת. בעיתונים החשובים של אמריקה פרסמו הספדים, בעמוד הראשון. קצת התקנאתי באמריקאים: האם גם לנו יש היסטוריון שיוספד בעמודים הראשונים של העיתונים החשובים? האם גם לנו יש מספרי סיפורים כמו מקאלה? 

בשבוע שמקאלה מת, העלנו לאוויר פרק חדש בהסכת של הקיפוד והשועל. שיחה עם הפרופ׳ אניטה שפירא, כלת פרס ישראל. אם יש לנו מקאלה – שפירא, תיבדל לחיים ארוכים, היא מקאלה שלנו. היא עוד צעירה יחסית, רק 82, ולפני כמה חודשים הוציאה אוטוביוגרפיה דקה, שמספרת עליה. סיפור דרמטי, קורע לב. סיפור, כמו שתיארה לי בשיחה בינינו, על ילדה שהיה לה מזל. הרוב מתו, היא ניצלה. גם מזל הוא עניין יחסי. 

מקאלה קיבל פעמיים את פרס הפוליצר על ספרים שכתב. אם זה לא היה קצת לא נעים לתת את כל הפרסים לאותו אדם, אולי היה מקבל יותר. הביוגרפיה שכתב על הנשיא הארי טרומן הפכה את עולמו של טרומן – לאחר מותו. מקאלה, במו עטו, שיקם את תדמיתו של אחד מהנשיאים המרתקים של המאה העשרים. טרומן עזב את הבית הלבן מוכה וחבול, שקוע במלחמת קוריאה, מבין שלא יוכל לעשות עוד נס ולהיבחר, מבין שהגנרל הפופולרי, דווייט איזנהאואר, ינצח את כל מי שלא יתייצב מולו. הנה, מנהיג ללא מזל (כבר אמרנו, המזל יחסי). נשיא שנתקע בין הכי פופולרי אי פעם, פרנקלין רוזוולט, להכי פופולרי בזמן בחירתו אי פעם, איזנהאואר. נשיא שקרה במקרה. רוזוולט מת, והאיש האנונימי, שאף אחד לא ספר, שנבחר לשמש בצילו, הוקפץ לבית הלבן, בעיצומה של מלחמת עולם, ערב מלחמה קרה. כאמור – חוסר מזל. אלא שאז בא פתאום היה מזל. מזלו של טרומן שדווקא עליו מקאלה החליט לכתוב ביוגרפיה. ההיסטוריון הרוויח פוליצר – הנשיא, שכבר מת מזמן, הרוויח חיי נצח.

את הפוליצר השני קיבל על הביוגרפיה שכתב על ג׳ון אדמס, הנשיא השני של אמריקה. לפי מה שמספרים, הוא התכוון במקור לכתוב על שניים יחדיו – אדמס וג׳פרסון. שני חברים-יריבים, שסיפור אהבתם, מריבתם, התפייסותם, הוא קלאסיקה אמריקאית. שניהם מתו באותו היום. ולא סתם יום: ארבעה ביולי. השנה היתה 1826. אדמס היה בן תשעים. דקות לפני מותו, בביתו במסצ׳וסטס, אדמס הזכיר ש״ג׳פרסון שרד״. האחרון מדור המייסדים. אבל אדמס טעה. ג׳פרסון מת חמש שעות קודם לכן, בן שמונים ושלוש, באחוזתו וירג׳יניה. בכל מקרה, מקאלה החליט שאינו מצליח לתמרן היטב בין אדמס לבין ג׳פרסון. הוא נשאר עם אדמס. הבחירה הקצת פחות זוהרת, ולכן קצת פחות צפויה.

מה הפך את מקאלה להיסטוריון חשוב כל כך, נאהב ומוערך כל כך? הוא ידע כמובן לחקור, בסבלנות, בשקדנות. את זה יודעים לעשות לא מעט היסטוריונים. הוא ידע גם להבחין בין עיקר לתפל, לא לחולל שערוריה היכן שאין, לא לחפש הוכחות לאיזו אג׳נדה נסתרת. את זה יודעים לעשות קצת פחות. והוא ידע לספר סיפור. על שיטפון קטלני. על בניית גשר בניו יורק. על שנת המהפכה, 1776. כל ספר פנינה.

יש לאמריקאים היסטוריונים כאלה, שיודעים לספר. יש להם כאלה הרבה יותר מכפי שיש לנו. דאגלס ברינקלי יודע לספר היטב. רוברט קארו, שמקדיש את חייו לתיעוד חיי הנשיא לינדון ג׳ונסון, יודע. דוריס קרנס גודווין יודעת. אם אתם לא מכירים, הספר שלה, ״מנהיגות בעיתות סערה״, יצא בעברית בעם עובד לפני שנתיים. הספר החשוב יותר שלה, Team of Rivals, לא תורגם. אבל ״הוד מעלתו ג׳ורג׳ וושינגטון״ של ג׳וזף אליס תורגם. וספרו מוכיח שגם הוא יודע לספר. מלבד וושינגטון, אליס כתב גם על מי שמקאלה החליט לשים בצד. ״ספינקס אמריקאי״ שלו הוא הספר המצליח ביותר על ג׳פרסון בכמה עשרות השנים האחרונות.

שאלתי את שפירא למה לנו, הישראלים, אין מסורת דומה, עשירה ותוססת, של כתיבת ההיסטוריה שלנו, של קריאת ההיסטוריה שלנו. הרי לא חסרות דמויות לכתוב עליהן. לא חסרה היסטוריה. שווה לשמוע את מה שאמרה במלואו, אבל באופן כללי, היתה בינינו הסכמה: חסרים בישראל היסטוריונים שיודעים לכתוב. לא שאין – יש כמה. אבל הם מעטים. ולא היסטוריונים חסרים – היסטוריונים יש. אבל היסטוריונים שיודעים לכתוב, שיודעים לספר סיפור שירתק את קוראיו, יש רק מעטים. חלק מזה כנראה קשור למחוייבות האקדמית לכתוב מאמרים קצת מייבשים כדי להתקדם בסולם הדרגות האוניברסיטאי. כשכותבים מאמרים אין זמן לכתוב ספרים. כשכותבים באנגלית – גם זה נדרש לשם הקידום – אין זמן לכתוב לקהל בעברית. ואולי האקדמיה הישראלית גם לא בדיוק מחנכת לכתיבה טובה. שפירא אומרת שאי אפשר ללמד לכתוב, או שיודעים או שלא. לא התווכחתי, אבל בעניין הזה אני לא מסכים איתה. אפשר ללמד, וגם רצוי. זה היה עושה טוב לתרבות הישראלית, וגם לאקדמיה הישראלית, אם כמה היסטוריונים מצויינים שיש בה היו כותבים ספרים טובים שקהל רחב מתעניין בהם על ההיסטוריה שלנו.

כמו הספרים של דיוויד מקאלה, כמו הספרים של אניטה שפירא.

תזכורת: הרשמו לניוזלטר שלנו, כדי לקבל עדכונים פעם בחודש על מה שקורה כאן.

והזמנה פתוחה לכל מה ש(אולי) עוד לא שמעתם בפודקסט של הקיפוד והשועל: 

שיחות

יצחק בן ישראל: אתה לא מודאג מהרמה הנמוכה?

נעה ידלין, מה ההבדל בין שיננית מיבנה לרקדנית מלאס וגאס?

מיכה גודמן: מה הטעם להתפלסף?

יובל נוח הררי, אפשר למנוע מלחמות?

עמית סגל, מה תעשה בגיל ארבעים?

משה בר סימנטוב, מצאת את משמעות החיים?

עינת נתן, מה זאת משפחה מאושרת?

מהדורות סולו

מה אם הסינים ישתלטו על העולם?

פסק דין ההפלות: השופטים השתגעו?

ככה עושה מדינה יהודית? 

האם יש טעם להתווכח? 

האם לשרוף את טוקיו זה מוסרי? 

למה מדינות יוצאות למלחמות? 

כמה בני אדם בכלל צריך בעולם?

 

 

 

 

הקודמים

למה אנחנו לא משנים את דעתנו, אפילו כשאנחנו טועים

קיפשו-אקסטרה: שיחה עם פרופ׳ עזר גת על ספרו החדש ״קיבעון אידיאולוגי״ (אנגלית, אוקספורד). על האבולוציה, הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והפוליטיקה שהובילו אותנו לעולם מקוטב, שבו קשה לבני אדם לשנות דעה, וקשה להם לדבר עם המחנה היריב

להמשך »

תורת כותרות הספרים על רגל אחת

מעת לעת אני חוזר לשמות של ספרים, בדרך כלל, כאשר יש התלבטות ביחס לשמו של ספר חדש. ועכשיו אני מתלבט עם שני כותבים על שני שמות. ספר אחד על היסטוריה ישראלית, ספר אחד על כלכלה התנהגותית

להמשך »