זו הייתה כותרת דרמטית, אבל מסקרנת:
״המאבק בין סופרים לספרנים מפלג את חובבי הספרים״.
כתבה בעיתון וושינגטון פוסט. היא לא נוגעת ישירות לישראל, אבל נוגעת בהחלט למגמות כלליות בעולם הספרים. מגמות עולמיות, שמשליכות גם עלינו. בעיקר על השאלה האם ועד כמה עבודתם של כותבי ספרים שווה במטבע קשה, כלומר, בכסף. העוגן לדיון הוא תביעה משפטית של מו״לים נגד ארגון שנקרא ״ארכיון האינטרנט״. בתקופה הקשה של המגפה, ה״ארכיון״ נעתר לפנייה של ספריות ציבוריות, ועשה שינוי באופן שבו מתאפשרת השאלת ספרים. ננסה להסביר בפשטות.
באופן רגיל, ספריות ציבוריות קונות ספרים קשיחים, ומשאילות את העותק. לקחתי את ״האם העולם באמת קיים״ של יצחק בן ישראל וגיא פינקלשטיין מהספרייה, קראתי, נהניתי (מאוד), החזרתי. עכשיו אפשר להשאיל ללקוח הבא. ההשאלות האלה, שיש בהן כמובן פגיעה במכירות של ספרים בחנויות, מוסדרות בחוק. כי מי ששאל את הספר, אולי לא ירכוש אותו (במקרה של ״האם העולם באמת קיים״, יש דווקא סיכוי טוב שכן, כי זה ספר שתרצו על המדף). אבל, כאמור, זה דבר מותר כמעט בכל מדינה מסודרת.
השאלה היא מה קורה בעולם החדש, של ספרים דיגיטליים. הנוהל המקובל בארה״ב: הספרייה רוכשת מהמו״ל עותק דיגיטלי עם מספר קבוע מראש של השאלות, נגיד, עשרים. היא ״משאילה״ את העותק כל פעם לקוראת אחת, ובתום עשרים השאלות צריכה להאריך את המנוי, או לא. כלומר, לשלם שוב על אותו ספר שכבר רכשה לעשרים השאלות. זה יוצא יקר יותר. במילים אחרות: שלא כמו עותק קשיח, שקונים פעם אחת ואפשר להשאיל שוב ושוב ושוב כמה שרוצים, עד שעותק מתפורר, במקרה הדיגיטלי מספר ההשאלות קבוע מראש ומוגבל. זה מייקר את ההליך לספריות, ומאפשר להן לרכוש ולהשאיל פחות ספרים.
בתקופת הקורונה, כשקוראות וקוראים לא יכלו לבוא לספריות, הבעיה נעשתה חמורה. מה עשו הספריות, בעזרת ״ארכיון האינטרנט״? התחכמו את ההתחכמות הבאה. עותק קשיח יש? – יש. אפשר לסרוק אותו? – אפשר. אפשר להשאיל את הסריקה? – אפשר. כלומר, טכנית אפשר. אז זה מה שעשו. בדיוק כמו עם עותק קשיח, הם ״השאילו״ את העותק הסרוק. וצריך לדייק: זה לא שהם סרקו את העותק ואז נתנו אותו בחינם לכל מי שביקש בבת אחת, שזו הפרה ברורה ובוטה של זכויות יוצרים. הם העמידו פנים שהעותק הדיגיטלי הוא העותק הקשיח והשאילו אותו באותו אופן. כל פעם לקוראת אחת, וכשהחזירה, לבאה אחריה, וכן הלאה.
המו״לים טענו שזו עדיין הפרה של זכויות. ״דוקטרינה מומצאת״. הנה, ויכוח אידיאולוגי על החלת דיני זכויות יוצרים על העתקים דיגיטליים של ספרים. מו״לים נגד ספרנים. צריך לומר: מו״לים לא כל כך אוהבים ספריות באופן כללי, ואפשר גם להבין מדוע. ומצד שני, הספריות הן שירות ציבורי חשוב, שמי שאוהד אותו לא רוצה שייעלם רק בגלל שהספרים עברו ממתכונת קשיחה למתכונת דיגיטלית. וכל זה – כאמור – הוא רק עוד דיון אחד, מסקרן, על שוק הספרים ועל שוויה של היצירה הספרותית כיום.
נוסיף לו נדבך ישראלי: לא רחוק מביתי יש ״ספרייה קהילתית״. בתל אביב יש לא מעט כאלה. אגב, בהרבה ערים. אני כותב על תל אביב כי זו העיר שלי, אבל אותם דברים חלים גם על הרצליה, או ירושלים, או רמת השרון. ערים שראיתי שיש בהן ספריות קהילתיות. חלקן עמוסות בספרים לעייפה. לקחתי ספר של הרלן קובן. קראתי. מתישהו אזכר להחזיר (כי ספרי מתח לא שומרים בבית). זה ספר בהוצאת ידיעות ספרים. לא קניתי, לא שילמתי, לא תמלוגים להוצאה, לא לסופר, לא לאף אחד. של מי הספר? לא יודע. כמה ידיים עבר? לא יודע. דבר אחד אני יודע: שכרו של קובן, ושל כל שרשרת הייצור של קובן – קופחה. בחסות עיריית תל אביב, ספרים נקראים באלפים, בחינם, והסופרים והמו״לים לא מקבלים תמורה.
האם זה הסדר שיש לו הכשר חוקי? לא בטוח. יהיה מעניין לראות את התאחדות המו״לים תובעת את עיריית תל אביב בדרישה להסיר את כל הספריות הקהילתיות. אבל מצד שני, זה יהיה גם קצת עצוב. הספריות הללו מוסיפות הרבה למרחב העירוני, מעשירות אותו. ומה בדיוק האלטרנטיבה? או שתושבים יקנו פחות ספרים, כי אין איפה לשים אותם אחרי שסיימו לקרוא אותם. או שתושבים ישליכו ספרים לפח האשפה, כי אין איפה לשים אותם אחרי שסיימו לקרוא אותם. לא טוב יותר שיהיה איפה לשים, כדי שלספר יהיו עוד כמה שנות חיים?
קודם כל, נדמה שכן. נדמה שטוב יותר. כי האלטרנטיבה גרועה. וגם נדמה, עד כמה שזה אולי מצער, שההסדר הזה מבטא עובדה שקשה לחמוק ממנה: ספרים הם מוצר חשוב, שערכו הכלכלי לא גבוה. סופרות וסופרים מרבים להתלונן על התמורה הכלכלית הזעומה לעבודתם, אבל זו המציאות, אלה חוקי השוק, ואין דרך טובה לשנות אותם. מוצר שיש לו ביקוש לא גבוה, ולעומת זאת היצע מאוד גבוה (כי המון אנשים כותבים ומוציאים ספרים), הוא מוצר בעל ערך כלכלי נמוך. ובכל זאת, העיריה יכולה לנסות לעשות משהו. הנה הצעה אחת: אפליקציה לתשלום על שאילת ספרים בספריה הקהילתית. שימו קיו-אר על כל ספריה, משהו שאפשר לסרוק בקלות, ולשלם בקליק. בעצם, לא לשלם, לתת תמורה. כמה שרוצים. שקל לספר, חמישה, עשרה. שיהיו כמה אפשרויות.
לא כולם ישתמשו באפליקציה הזאת. לא כולם ישלמו, וגם אם כן, אולי לא בכל פעם. אבל נדמה לי שיש הרבה שכן יעשו את זה. אולי תתפתח נורמה שזה מה שעושים. לקחתם ספר, הקליקו חמישה שקלים, או שלושה. העיריה יכולה להחליט שאת כל השקלים האלה היא אוספת, ובסוף השנה נותנת עוד פרס ספרותי, או מלגה, או משהו. תלוי כמה יצטבר. משהו שייתן תחושה של תמורה, ולו חלקית, למי שבזכותם יש ספריות קהילתיות. מי שכותבים ומוציאים את הספרים.
איך התגלגלנו מתביעה משפטית באמריקה לספרייה קהילתית בתל אביב? כי הכל קשור. הרצון לאפשר קריאה בלי קושי למעטים (יחסית) שרוצים לקרוא, הרצון לעודד קריאה אצל מי שאולי מתלבטים אם לקרוא, הרצון לתת הזדמנות לכל סופר להגיע לקוראים, הרצון לעשות את זה בפשטות, הרצון לעשות את זה בתשלום נמוך (כי גבוה פשוט לא יעבוד בשוק שכולו היצע), הרצון לתת בכל זאת פיצוי למי שעושים את העבודה (סופרים ומו״לים) – וכל זה בתהליך מואץ של שינוי, שקשה להסתגל אליו.
הזמנה פתוחה לכל מה ש(אולי) עוד לא שמעתם בפודקסט של הקיפוד והשועל.
שיחות
יצחק בן ישראל: אתה לא מודאג מהרמה הנמוכה?
נעה ידלין, מה ההבדל בין שיננית מיבנה לרקדנית מלאס וגאס?
יובל נוח הררי, אפשר למנוע מלחמות?
עמית סגל, מה תעשה בגיל ארבעים?
משה בר סימנטוב, מצאת את משמעות החיים?
עינת נתן, מה זאת משפחה מאושרת?
מהדורות סולו
פסק דין ההפלות: השופטים השתגעו?
לכאורה, זה בסך הכל דף ברשת, דף לדפדוף, לגלגול, לצפייה. למעשה, זו הסחת דעת. במקום לקרוא ספר, אפשר לבלות שעות – את השעות שאפשר לסיים בהן ספר – בבהייה בדף החדש: כל הספרים המומלצים של ניו יורק טיימס מאז שנת 2000.
שיחה על ישראל של 6 באוקטובר ושל 7 באוקטובר. חשבונות של פשרה, של שנאה, של לכידות, של איזונים, של יהודית ודמוקרטית, של סרבנות, של קונצנזוס, של סימטריה, של התנחלויות, של ימין, שמאל ומרכז . שיחה על היום השמיני של מיכה גודמן, וגם על האמת של קמיל פוקס.
