הטור שתקראו כאן הוא העתק של הניוזלטר הראשון של הקיפוד והשועל. אם אתם מוצאים בו עניין, או תועלת, הדרך הקלה לקבל טורים כאלה היא פשוט להירשם – יש חלון שבו מכניסים את המייל, והשאר ייעשה אוטומטית. מתחייבים שלא יותר מפעם בשבועיים-שלושה, והכל יגיע ישירות אליכם. נשמח אם תצטרפו.
בטורים שאני כותב בעיתון (מעריב), אני משתמש לא מעט בספרים. את הטורים עצמם, מי שקוראים קוראים ומי שלא לא. אבל את הספרים חבל לי שתחמיצו. אז הנה כמה שכתבתי בזמן האחרון. כולל הלינק למאמרים המלאים כמובן (שרובם לא על ספרים, אלא על עניינים שעל סדר היום החדשותי).
הכנסייה הסורית־אורתודוקסית התפצלה מהזרם המרכזי של הנצרות בוועידת כלקדון בשנת 451 לספירה. היא אחת מכמה כנסיות אוריינטליות שהתעקשו על עמדה משלהן בשאלת מהות אלוהותו של ישו. אלה אומרים לישו יש טבע אנושי וטבע אלוהי, אלה אומרים לישו יש טבע אחד בלבד, מאוחד.
כך או כך, כ־50 שנה לאחר הפיצול נולד לכנסייה אחד ממנהיגיה בעת ההיא, ג'ון מאפסוס. בשנת 534 הסתובב אצלנו, בפלשתינה, אחר כך עבר לקונסטנטינופול. הקיסר יוסטיניאנוס, ששלט באימפריה הביזנטית, שלח את ג'ון לנצר את הפגאנים באסיה. ג'ון נסע הרבה, וכתב הרבה. בין השאר, העלה על הכתב תיאור מוקדם, מפורט ומזעזע של מגיפה שהשתוללה בתקופתו.
ספרו המקיף על ימי הביניים של דן ג'ונס ("Powers and Thrones") מגדיר את ספרו של ג'ון "ספר זיכרונות מהקו הקדמי של המגיפה העולמית הראשונה בהיסטוריה המתועדת". זו הייתה מגיפת דבר קשה, שהתפשטה על פני שלוש יבשות באמצע המאה ה־6, מותירה אחריה מוות וחורבן. כמה מתו במגיפה? ג'ונס כותב מיליונים, ואולי עשרות מיליונים, אך מפנה בהערות השוליים לדיון ערני של מומחים המתכתשים על המספר האמיתי. יש הסבורים שתיאוריו של ג'ון מופרזים. גם על שמה של המגיפה יש ויכוח. היא נודעה כ"מגיפת יוסטיניאנוס" אך סיעה של היסטוריונים סבורה שיש לכנותה "מגיפת ימי הביניים המוקדמת". להבדיל מהמאוחרת של המאה ה־14. המגיפה השחורה.
השאלה אם ניתן להפיק מההיסטוריה לקחים לעתיד לא הוכרעה מעולם, וספק אם תוכרע בקרוב. מה שבלי ספק ניתן להפיק מההיסטוריה הוא פרופורציה ביחס לאירועי ההווה. לכל מי שנדמה לו שאי אפשר עוד, שהקורונה היא אירוע בלתי נסבל, קשה, אכזרי, שהיא תותיר אחריה דור של צעירים שחייהם נהרסו, או משהו דומה לזה, נמליץ על דיאטה קצרה של קריאה בספרי היסטוריה. קשה לכם? קשה לכולנו? הנה התרופה.
פסקה מספרו של ג'ונס, המתארת את מה שראה ג'ון מאפסוס במסעותיו: "בעיירה אחר עיירה התנודדו החולים והסובלים ברחובות, בטנם נפוחה ועיניהם דמומות, מוגלה דולפת מפיהם. בתים מפוארים, שבהם מתו משפחות שלמות, והמשרתים, עמדו דוממים, כל חדר מאוכלס בגופות. גופות מעוותות שכבו ללא קבר, נרקבות בחום היום, בשרן נאכל על ידי כלבים רעבים".
אפשר לנסות את הספר של ג'ונס, למי שמוכן לקרוא באנגלית, או את המוקדם ממנו בהרבה, שתורגם לעברית, "ראי רחוק" של ברברה טוכמן (שנושאו המאה ה־14). הקריאה לא תמיד משובבת נפש, אבל בהחלט מכניסה את הקורונה להקשר היסטורי נכון. מזכירה שהקורונה, מעצבנת ומטרידה ככל שתהיה, לא דומה למגיפות הגדולות באמת, לא קרובה למגיפות הגדולות באמת.
הנה ספר שלכל השרים המשועממים כדאי לקרוא בימי הבידוד: "עולמו של מקיאוולי", מאת הלי זמורה. זמן יהיה להם. משימות קצת פחות – שהרי, את כדור הווירוס המתגלגל כנראה כבר אי אפשר לעצור. אז כוס תה, כמה טישיו והספר היפה על האיש החכם מסוף המאה ה־15. אולי השרים יופתעו לגלות, אולי ישמחו לגלות, שכפי שכותב ההיסטוריון זמורה – "פוליטיקה הייתה בעיני מקיאוולי סוג של גאולה". רק בפוליטיקה גלומה "אפשרות הישועה של בני האדם מהטבע האנושי". רק הפוליטיקה "מאפשרת לבני אדם לחיות ביחד".
מקיאוולי חי בעידן של טלטלות חוזרות באיטליה ובעריה, ודעתו על הטבע האנושי, כפי שהתבטאה ביצירותיו הספרותיות "מנדרגולה" ו"החמור", לא הותירה לבני האדם סיכוי רב אלא אם ילכלכו את ידיהם בפוליטיקה, "ממלכת הרצינות". הביקורת שכתב על אוטופיות של ימיו מתאימות גם לאוטופיות של ימינו. זמורה כותב כי "הנסיך", ספרו המוכר ביותר של מקיאוולי, חושף את "אחת החולשות העיקריות בחזון של המאה ה־21: ההנחה שכוונות טובות בוודאי יובילו לתוצאות טובות".
אין ודאות כזאת. ואם צריך ראיה: שפע של כוונות טובות הובילו את העולם ואת ישראל לסוף שנה אזרחית של דכדוך והתכנסות. האדם פיתח חיסונים והגורל צחק.
לא לכולכם יש כוח, עניין או יכולת להקשיב לשיחות באנגלית, אבל למי שכן, נצרף כמה קישורים לראיונות, כמובן, על ספרים, שהקלטתי בחודשים האחרונים.
עם האל טאוסיג וברנדון סקוט דיברתי על הנצרות במאות הראשונות לספירה, עם הוצאת ספרם ״אחרי ישו, לפני הנצרות״ (אנגלית, הכל באנגלית). הספר מעניין מאוד, ועוסק במה שקרה לפני שרומא אימצה את הנצרות ושיכתבה את ההיסטוריה לאחור, כך שנחשוב שמרגע שישו נצלב החלה נצרות. היא לא החלה כך, אלא לאט, ובהדרגה, ובתחילה לא היתה בכלל נצרות, אלא מה שהמחברים קוראים לו ״אנשים של ישו״, כקבוצה מובחנת למחצה של היהודים (שגם להם עוד לא קראו אז יהודים, אלא בשמות אחרים. על השאלה מתי התחילו היהודים נכתבו כמה ספרים מעניינים אחרים). כך או כך, הראיון בקישור הזה.
על הספר ״מתחת לירושלים״ (כן – אנגלית) דיברתי עם המחבר, אנדרו לוולר. ספרו מתעד את הקרב על הארכיאולוגיה של ירושלים. מי חופר, איפה חופר, איך מפרש את מה שחופר, איך הורס את מה שאחרים עלולים לחפור, או מפרש אותו אחרת. לא כל ישראלי בהכרח יאהב את מה שיש ללוולר לומר – הוא בהחלט סבור שגם ישראל וישראליה עושים מניפולציות בארכיאולוגיה של העיר כדי להבליט את מה שחשוב לה, ולהמעיט במה שחשוב לאחרים. סיפור מרתק בכל מקרה, ורלבנטי, ודי עדכני. הקישור כאן.
הספר על לאונרד כהן שאני ממליץ עליו לפני אחרים, הוא זה של מתי פרידמן, שיצא בעברית לא מזמן, ונקרא ״מי באש״. ספר קצר, ובעיני יפהפה, על מה שעבר על לאונרד כהן, ועל כל מי שפגש אותו, במלחמת יום כיפור. אבל למי שרוצה עוד מכהן, וגם באנגלית, אני מצרף שיחה עם פרידמן אחר, הארי פרידמן, שכתב ספר על ״שורשים מיסטיים של גאון״, שיש בו הרבה מאוד על האופן שבו כהן שוזר מיסטיקה נוצרית, יהודית ובודהיסטית ביצירה שלו. האם כהן היה יוצר יהודי? שאלה מעניינת, שהתשובה של פרידמן עליה לא לגמרי חד משמעית. השיחה איתו בקישור הזה.
אני מניח שרק מעטים מכם שמעו על ג׳ודה בנג׳מין, אחד מהיהודים שהגיעו הכי גבוה בחיים הפוליטיים. הוא היה גם שר ההגנה וגם שר החוץ של מדינות הדרום הפורשות במלחמת האזרחים, לפני כן היה גם סנטור. יהודי בכיר מאוד, במחנה האמריקאי המפסיד. שר יהודי במאה התשע עשרה. שר יהודי באיזור שיש בו בעיקר פרוטסטנטים לבנים שרבים מהם גזענים. יהודי בעל חווה ועבדים. טיפוס מעניין. ג׳יימס טראוב כתב ספר על בנג׳מין, שגם חלק גדול מיהודי אמריקה לא ממש מכירים (ואולי מעדיפים להדחיק). שוחחתי איתו על הספר ועל האיש בקישור הזה.
שיחה עם הפרופסורים לבית בר אשר סיגל על ההגדה של פסח. על אפיקומן יווני, על מוסר אלוהי, על ארמית משובשת, על קשיים תיאולוגיים, על השפעה נוצרית, על שירה בערבית, על משה רבנו, על נעמי שמר, על חירות, על שוויון, על מדרשים. גם על גדיים ועכברים
רוצים לראות איך נראית עבודה על כריכה של ספר? המאמר הזה הוא לא בדיוק מאמר. הוא מצגת של כריכות. מראשונה ועד זו שנבחרה
