בטורים שאני כותב בעיתון (מעריב), אני משתמש לא מעט בספרים. את הטורים עצמם, מי שקוראים קוראים ומי שלא לא. אבל את הספרים חבל לי שתחמיצו. אז הנה כמה שכתבתי בזמן האחרון. כולל הלינק למאמרים המלאים כמובן (שרובם לא על ספרים, אלא על עניינים שעל סדר היום החדשותי).
האם ספרים הם תרופה לקורונה?
הכנסייה הסורית־אורתודוקסית התפצלה מהזרם המרכזי של הנצרות בוועידת כלקדון בשנת 451 לספירה. היא אחת מכמה כנסיות אוריינטליות שהתעקשו על עמדה משלהן בשאלת מהות אלוהותו של ישו. אלה אומרים לישו יש טבע אנושי וטבע אלוהי, אלה אומרים לישו יש טבע אחד בלבד, מאוחד.
כך או כך, כ־50 שנה לאחר הפיצול נולד לכנסייה אחד ממנהיגיה בעת ההיא, ג'ון מאפסוס. בשנת 534 הסתובב אצלנו, בפלשתינה, אחר כך עבר לקונסטנטינופול. הקיסר יוסטיניאנוס, ששלט באימפריה הביזנטית, שלח את ג'ון לנצר את הפגאנים באסיה. ג'ון נסע הרבה, וכתב הרבה. בין השאר, העלה על הכתב תיאור מוקדם, מפורט ומזעזע של מגיפה שהשתוללה בתקופתו.
ספרו המקיף על ימי הביניים של דן ג'ונס ("Powers and Thrones") מגדיר את ספרו של ג'ון "ספר זיכרונות מהקו הקדמי של המגיפה העולמית הראשונה בהיסטוריה המתועדת". זו הייתה מגיפת דבר קשה, שהתפשטה על פני שלוש יבשות באמצע המאה ה־6, מותירה אחריה מוות וחורבן. כמה מתו במגיפה? ג'ונס כותב מיליונים, ואולי עשרות מיליונים, אך מפנה בהערות השוליים לדיון ערני של מומחים המתכתשים על המספר האמיתי. יש הסבורים שתיאוריו של ג'ון מופרזים. גם על שמה של המגיפה יש ויכוח. היא נודעה כ"מגיפת יוסטיניאנוס" אך סיעה של היסטוריונים סבורה שיש לכנותה "מגיפת ימי הביניים המוקדמת". להבדיל מהמאוחרת של המאה ה־14. המגיפה השחורה.
השאלה אם ניתן להפיק מההיסטוריה לקחים לעתיד לא הוכרעה מעולם, וספק אם תוכרע בקרוב. מה שבלי ספק ניתן להפיק מההיסטוריה הוא פרופורציה ביחס לאירועי ההווה. לכל מי שנדמה לו שאי אפשר עוד, שהקורונה היא אירוע בלתי נסבל, קשה, אכזרי, שהיא תותיר אחריה דור של צעירים שחייהם נהרסו, או משהו דומה לזה, נמליץ על דיאטה קצרה של קריאה בספרי היסטוריה. קשה לכם? קשה לכולנו? הנה התרופה.
פסקה מספרו של ג'ונס, המתארת את מה שראה ג'ון מאפסוס במסעותיו: "בעיירה אחר עיירה התנודדו החולים והסובלים ברחובות, בטנם נפוחה ועיניהם דמומות, מוגלה דולפת מפיהם. בתים מפוארים, שבהם מתו משפחות שלמות, והמשרתים, עמדו דוממים, כל חדר מאוכלס בגופות. גופות מעוותות שכבו ללא קבר, נרקבות בחום היום, בשרן נאכל על ידי כלבים רעבים".
אפשר לנסות את הספר של ג'ונס, למי שמוכן לקרוא באנגלית, או את המוקדם ממנו בהרבה, שתורגם לעברית, "ראי רחוק" של ברברה טוכמן (שנושאו המאה ה־14). הקריאה לא תמיד משובבת נפש, אבל בהחלט מכניסה את הקורונה להקשר היסטורי נכון. מזכירה שהקורונה, מעצבנת ומטרידה ככל שתהיה, לא דומה למגיפות הגדולות באמת, לא קרובה למגיפות הגדולות באמת.
המאמר המלא כאן.
עולם של כוונות טובות
הנה ספר שלכל השרים המשועממים כדאי לקרוא בימי הבידוד: "עולמו של מקיאוולי", מאת הלי זמורה. זמן יהיה להם. משימות קצת פחות – שהרי, את כדור הווירוס המתגלגל כנראה כבר אי אפשר לעצור. אז כוס תה, כמה טישיו והספר היפה על האיש החכם מסוף המאה ה־15. אולי השרים יופתעו לגלות, אולי ישמחו לגלות, שכפי שכותב ההיסטוריון זמורה – "פוליטיקה הייתה בעיני מקיאוולי סוג של גאולה". רק בפוליטיקה גלומה "אפשרות הישועה של בני האדם מהטבע האנושי". רק הפוליטיקה "מאפשרת לבני אדם לחיות ביחד".
מקיאוולי חי בעידן של טלטלות חוזרות באיטליה ובעריה, ודעתו על הטבע האנושי, כפי שהתבטאה ביצירותיו הספרותיות "מנדרגולה" ו"החמור", לא הותירה לבני האדם סיכוי רב אלא אם ילכלכו את ידיהם בפוליטיקה, "ממלכת הרצינות". הביקורת שכתב על אוטופיות של ימיו מתאימות גם לאוטופיות של ימינו. זמורה כותב כי "הנסיך", ספרו המוכר ביותר של מקיאוולי, חושף את "אחת החולשות העיקריות בחזון של המאה ה־21: ההנחה שכוונות טובות בוודאי יובילו לתוצאות טובות".
אין ודאות כזאת. ואם צריך ראיה: שפע של כוונות טובות הובילו את העולם ואת ישראל לסוף שנה אזרחית של דכדוך והתכנסות. האדם פיתח חיסונים והגורל צחק.
המאמר המלא כאן