יש לי בבית עותק ישן של ״קיצור תולדות האנושות״. עותק באנגלית, של התרגום המקורי לאנגלית, שכבר מזמן נגנז לטובת המהדורה של Sapiens שהפכה לרב מכר עולמי. לספר יש שם שלא הייתם מזהים: From Animals into Gods: A Brief History of Humankind. תוכלו למצוא אותו באמזון, אם כי לא לרכוש. הוא כבר לא מודפס. החליף את שמו, מצא לעצמו מו״ל, הפך לסנסציה.
עכשיו דמיינו את הספר יוצא תחת השם המקורי. מה היה קורה לו? אתם יכולים לנסות את אותו תרגיל גם בעברית, משום שהררי לא התכוון לקרוא לספרו ״קיצור תולדות האנושות״. לא כשהשלים את כתיבת הספר. היה שם אחר, ואז עוד שם אחר. היה משהו שדומה למחיות לבני אדם, והיה משהו עם מסמר שעליו תלויה האנושות. אחר כך נקבע שם. בישראל הוא עבד מצויין, אבל אחר כך, בחו״ל, הוחלף למשהו אחר. מי יודע מה היה קורה לספר אם גם בעברית היו קוראים לו ספייאנס. מי יודע מה היה קורה לו בחו״ל אם גם שם היו קוראים לו ״קיצור תולדות האנושות״.
מעת לעת אני חוזר לשמות של ספרים, בדרך כלל, כאשר יש התלבטות ביחס לשמו של ספר חדש. ועכשיו אני מתלבט עם שני כותבים על שני שמות. ספר אחד על היסטוריה ישראלית, ספר אחד על כלכלה התנהגותית. ספר אחד – שעותק העבודה שלו זכה לכינוי שחוק מדי. ספר אחד – שהגרסה שלו באנגלית קיבלה שם יבש מדי. אז חושבים על שם חדש. כמה זה חשוב? נדמה לי שזה חשוב מאוד. נדמה לי שלעיתים שמות ספרים הם המפתח לפריצה שלהם לתודעה. חישבו על ״הברבור השחור״ תחת שם אחר. חישבו על ״קיצור תולדות הזמן״ תחת שם אחר. חישבו על ״מילכוד 67״ של מיכה גודמן תחת שם אחר. הנה, זו דוגמה לשם מוצלח מאוד. הוא מהדהד ספר מוכר אחר (מילכוד 22), הוא נותן מושג על מה הספר (1967, הכיבוש, השטחים, הוויכוח הישראלי), הוא מבשר על דרמה (מילכוד זה משהו שצריך לצאת ממנו).
לספרים של הקיפוד והשועל יש שמות טובים יותר ופחות בעיני. האחרון – ״סדרה של צירופי מקרים מוצלחים״ – הוא אחד מהטובים יותר. למה? כי יש בו משהו שמגלה על מה הספר (צירופי מקרים, כוחה של אקראיות), ומשהו שנותן תקווה (מוצלחים), ומשהו שבכל זאת נשאר מסתורי (על איזה צירופי מקרים נדבר כאן?). זה שם מוצלח, שמקורו בגרסה האמריקאית שממנה תרגמנו את הספר. לא נגענו, לא שיפרנו. זה לא תמיד המצב. יש ספרים שבאים עם שם באנגלית שלא נראה מתאים לישראל, או סתם לא נראה מוצלח. זה קורה: הספר טוב, הכותרת פחות.
מה עושה כותרת טובה לא תמיד קל לפענח. אבל אפשר לחבר כמה מרכיבים שיש להם חשיבות. צריך שהכותרת תהיה מובנת, ורצוי שתיתן לקוראים מושג על מה הספר. בגלל זה, אני לא משוכנע ש״פחד, חרטה ומשאלת לב״ עושה את העבודה. זה ספר נפלא, מרתק. על הכותרת היו הרבה מאוד התלבטויות. המחבר, גדי היימן, בחר לבסוף בכותרת הזאת. אני הייתי קצת פחות שלם איתה, ועד היום קצת פחות. זה קורה – מצב שבו לכותב ולעורך אין את אותה תחושה ביחס לכותרת של ספר. במקרים כאלה הכותב כמובן הוא הקובע. אפשר להתקוטט, להתווכח, לשכנע, להציע, אבל הספר הוא שלו, או שלה, לא שלי. אגב, קורה כמובן גם שהכותבת מתעקשת ומתברר בסוף שהיא צדקה ואני טעיתי (אני במובן של העורך). מתברר שהשם עובד.
אז אמרנו בהירות. ״צליחה״ של עמירם אזוב הוא דוגמה טובה לבהירות. על מה הספר? אתם כבר יודעים. יש רק ״צליחה״ אחת בהיסטוריה שלנו. ועל כריכת הספר יש תצלום של אריאל שרון עם תחבושת על המצח. הדרמה כבר בפנים.
לבהירות שווה להוסיף קצת ערפול, מסתורין. ״לא ספר בישול״ של אסף אביר הוא דוגמה. זה כן או לא ספר בישול? מצד אחד, כתוב בישול, ועל הכריכה יש יד שאוחזת בכפית. מצד שני כתוב שזה לא ספר בישול. אז מה זה? הנה, סיבה להפוך לכריכה האחורית, ואתם כבר בחצי הדרך להסתקרן, לרכוש ולקרוא (כדאי!).
ודרמה זה טוב. ״המפלה החמישית״ של דוד פסיג זו כותרת דרמטית. ויש בה גם אלמנט של בהירות (זה כנראה ספר שעוסק בהתרסקות העתידית שלנו), וגם אלמנט של חידתיות (למה חמישית? מה הארבע הקודמות?). לא קראתי את הספר, אז קשה לי לומר אם הוא מקיים את ההבטחה. אבל את הכותרת אהבתי. זו כותרת חזקה וטובה. פחות אהבתי את ״נקודת המפנה״ של מלקולם גלדוול. כלומר, את הספר מאוד אהבתי. זה ספר נהדר. כמו כל הספרים של גלדוול.
הנה, הספרים שלו הם דוגמה טובה להתלבטות שנוגעת לשמות. הם באים עם שמות מאמריקה. השאלה היא תמיד עד כמה לשמור על השם המקורי, או לשנות, או לעדכן אותו. ״נקודת המפנה״ הוא הגירסה העברית ל-The Tipping Point. מה לעשות, שבאנגלית זה נשמע טוב, ובעברית קצת פחות. וזה המצב גם עם Blink האמריקאי שהפך ל״ממבט ראשון״ בעברית. ב״בלינק״ יש איכות של מצמוץ, של דחיפות, של שבריר שנייה, שאין ב״ממבט ראשון״ הקצת מסורבל (לטעמי). כאשר גלדוול כתב ספר שנקרא באנגלית Outliers נתקלנו בבעייה דומה. אין בעברית מילת תרגום מדוייקת ל-Outliers. אפשר לקרוא לזה ״יוצא דופן״, או ״חריגים״, אבל אלה כותרות לא מעניינות לספר. לכן, בחרנו בשינוי יחסית משמעותי. הספר בעברית נקרא ״מצויינים״. הוא הצליח מאוד, גם משום שהוא הטוב שבספריו של גלדוול, וגם – כך אני רוצה לקוות – בזכות ההחלטה לוותר על השם המקורי ולתת שם מתאים יותר בעברית.
עכשיו, כאמור, אנחנו מחפשים שני שמות מצוינים לשני ספרים מצוינים שיצאו ב-2023 במסגרת הקיפוד והשועל. זו התלבטות קשה, אבל מעניינת. היא מחייבת אותנו לזקק את מחשבות שלנו על שאלה שלא תמיד קל להשיב עליה: על מה בדיוק הספר – מה המהות שלו – מה המסר העיקרי שלו. ״צליחה״ מתאר אירוע היסטורי שזה מרכזו. זה קל. ״כל התלמוד על רגל אחת״ של אורי בריליאנט (שאגב, כותב עוד ספר, שייצא גם הוא במסגרת הקיפוד והשועל, אבל זה ייקח עוד זמן) קצת יותר מתוחכם. הספר מנסה לעשות את מה שהכותרת מבטיחה, להציע מבט שהוא מצד אחד מהיר (על רגל אחת) ומצד שני מקיף (כל התלמוד). גם זו כותרת טובה מאוד בעיני, כי היא מייד מכניסה את הקוראים לדריכות: כל התלמוד? על רגל אחת? איך בכלל אפשר דבר כזה. מסתבר שאפשר. והנה, נדמה שהרווחנו גם את כותרת kמאמר הזה: תורת כותרות הספרים על רגל אחת. יעבוד?
תזכורת: הרשמו לניוזלטר שלנו, כדי לקבל עדכונים פעם בחודש על מה שקורה כאן.
והזמנה פתוחה למה ש(אולי) עוד לא שמעתם בפודקסט של הקיפוד והשועל, כולל:
שיחות
יובל שטייניץ, איך אתה יודע שיש אלוהים?
מיה בר-הלל, העולם נהיה יותר רציונלי?
מיכאל אברהם, למי בדיוק אתה מתפלל?
יצחק בן ישראל: אתה לא מודאג מהרמה הנמוכה?
מהדורות סולו
האם אנחנו בדרך לסדר עולמי חדש?
מה עם המוסר – ככה עושה מדינה יהודית?
שיחה על מורדים, על קיסרים, על אימפריות, על ממלכות סוג ב, על קבלת החלטות, על יציבות פוליטית, על נקמנות, על גאווה, על המלך יאשיהו, על פרעה, על טיטוס, על יוסף בן מתתיהו, על הלגיון ה-12, על הקרתגים, על האצטקים, על חומות ירושלים, על חורבן הבית, ולא בגלל שנאת חינם. ממש לא בגלל שנאת חינם
שיחה על צפת, על אורי זוהר, על משחק, על עבודה בשבת, על בלוז לחופש הגדול, על הפלמ״ח, על יחסי סבא ונכד, על קולנוע תיעודי, על ביזה, על אומץ לב, על הנחת תפילין. שיחה עם הבמאי רנן שור, שעכשיו הוא רנן שור הלר
