לורנס קראוס הוא טיפוס קצת שנוי במחלוקת, אבל יש לו פודקאסט מעניין. הוא גדל במשפחה יהודית בטורונטו, נעשה פיזיקאי, נעשה אנטי־תיאיסט, כלומר, מי שלא רק שאינו מאמין אלא מתנגד פעיל לאמונה. התיידד קצת יותר מדי עם ג׳פרי אפשטיין, איש העסקים והתוקפן המיני, הואשם בעצמו בהטרדות מיניות ועבודתו באוניברסיטה הופסקה, וחיבר ספר שנעשה לרב־מכר על ״הפיזיקה של הסדרה מסע בין כוכבים״. הוא אינטלקטואל ציבורי, שיש שהחליטו להתעלם ממנו בגלל ההאשמות נגדו, ויש שהחליטו שההאשמות מוגזמות או פשוט לא מדויקות, ושניתן לסבול אותו כדי להרוויח את מה שיש לו להציע.
מאמרים
״רעש״ מחייב ריכוז, מהסוג שנדרשים לו כל מי שרוצים לנהל את ענייניהם עם קצת פחות ״רעש״. כמה מהעניינים שמופיעים בו הם חזרה, כולל פיתוח, על רעיונות מהספר הקודם. במקום ״לינדה״ ישנו הפעם ״ביל״, אם לא הבנתם את הלקח של לינדה, כהנמן, סיבוני וסאנסטיין ישמחו להסביר לכם למה קשה כל כך להבין - ולהפנים - את הלקח של לינדה
הרשמה לניוזלטר
מאמרים קודמים
ספרים ״משני חיים״. יש דבר כזה
קראוס שוחח לא מזמן בפודקאסט שלו עם אלן גות׳. גם הוא יהודי במוצאו, גם הוא פיזיקאי במקצועו, חשוב יותר מקראוס. על שמו רשומה אחת מהתיאוריות המרתקות של העשורים האחרונים: האינפלציה. לא זו של הכלכלה ובנק ישראל, אלא זו של היקום אחרי המפץ הגדול. זו תיאוריה הגורסת שזמן קצר מאוד אחרי המפץ הגדול (כמה קצר? 10־36 שניות), היקום התפשט בבת אחת. מה שעוזר להסביר מדוע הוא אחיד, כפי שמתברר מקרינת הרקע הקוסמית.
כך או כך, קראוס וגות׳ שוחחו בין השאר על ספר שהשפיע על שניהם השפעה דרמטית: “גֶדל, אֶשר, באך", ספרו של דאגלס הופשטטר. כמעט אין מחלוקת על כך שמדובר ביצירה חשובה, מפוארת. כמעט אין מחלוקת על כך שמדובר ביצירה שהייתה לה השפעה. אבל על מה בדיוק ואיך ספר משפיע על מישהו?
"גדל, אשר, באך" זכה בפרס פוליצר בשנת 1980, כאשר יצא לאור. לא קל לתאר את תוכנו בשורה, אבל אם צריך בכל זאת, אפשר לומר שהוא מתאר כיצד מערכות פשוטות נעשות למערכות מורכבות. זו בעצם שאלה שעומדת במרכזה של החקירה המדעית, לדוגמה, ביחס לתודעה האנושית. כיצד ייתכן שמקבץ של חלקיקים פשוטים, אבני הבניין של החומר, מצטרף להרכבה מסובכת ויצירתית כמו נאמר, מוחו הקודח של מיכלאנג׳לו. בימים שבהם רווחה ההנחה שהאדם הוא תרכובת של ״חומר״ ושל ״רוח״, השאלה לא הייתה כל כך קשה.
הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט בן המאה ה־17 טען שהנפש היא רובד לעצמו, שאיננו חלק מהחומר. זו האמונה המכונה דואליזם או בעברית מצוחצחת: שניוּת. במדע המודרני היא איננה מקובלת, בוודאי לא בקרב מי שמתכנסים תחת המטרייה האנטי־אתיאיסטית. במדע המודרני מקובל יותר להניח שהכל נובע מהחומר, כולל הנפש, כולל מוחו הקודח והיצירתי של מיכלאנג׳לו. אין מוזות – יש רק נוירונים שנורים במהירות ונקלטים בסינפסות במוח.
"גדל, אשר, באך" הוא הספר שנותן ביטוי אומנותי מרתק לתהליכים שהופכים את הפשוט למורכב. יש בו חיבור של שלושה יוצרים: המתמטיקאי קורט גדל, שניסח את המשוואות הקובעות שישנן אמירות מתמטיות שלעולם לא נוכל להוכיח; הצייר הקריר מאוריץ קורנליס אשר, שהפליא באשליות אופטיות; המלחין יוהאן סבסטיאן באך, ששרטט מהלכים בדייקנות, ובכן, מתמטית. ולמה השפיע על קראוס ועל גות׳ באופן עמוק כל כך? כך ניסח הסופר לב גרוסמן את השפעתו של הספר על חייו שלו: ״הייתי מרחיק לכת עד כדי הנחה – איך אפשר להוכיח דבר כזה? – ש־GEB עיצב מחדש את מוחם של דור שלם של חנונים, שהתבגרו ועושים עכשיו דברים מעניינים… זה תנ"ך החנונים הסודי של הדור שלי״.
קראתם? תרגום לעברית יצא לפני קצת יותר מעשור. טל כהן וירדן ניר־בוכבינדר עבדו עליו בערך עשור וחצי. המחבר סייע להם בדרכו האניגמטית. יש סוג של מדריך שכתב המאפשר למתרגמים של הספר לזהות את כל משחקי המילים, השנינויות והקפיצות התמהוניות שמאפיינות את הספר. בדיחה שמתחילה בעמוד אחד ונגמרת כמה מאות עמודים אחר כך. ציטוט שחציו מופיע בפרק אחד, וחציו השני מסתתר בפרק אחר. במדינה קצת תרבותית יותר, היו מקבלים פרס גדול על מפעלם.
טוב – האמת היא שמה שקראתם עד כאן הוא פשוט פתיחה של מאמר ארוך שכתבתי למעריב. במאמר תמצאו לא מעט תובנות מתוך ״רעש״ של דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני וקאס סאנשטיין. שארית המאמר, אם תרצו, בלינק הזה.
כבר האזנתם לפודקסט של הקיפוד והשועל? הנה כל מה ש(אולי) עוד לא שמעתם. מוזמנות ומוזמנים:
פסק דין ההפלות: האם השופטים השתגעו?
הקודמים
עופר אדרת, האם עוד מסתובבות בינינו ״אגדות שלנו״?
שמואל רוזנר ועופר אדרת מדברים על ״7 אגדות שלנו״, על סודות במרתפי הארכיונים, על כוס קפה עם מנהיג לח״י, על כמה ישראלים מתעניינים בהיסטוריה, על איפה נגמר העבר ומתחיל ההווה, על טרומפלדור, חנה סנש, פרשת ילדי תימן, הממשל הצבאי, בן גוריון, בגין – ועל ציונות
אז להתעלם ממה שקורה בחדשות?
אנחנו לא רוצים להתעלם ממה שקורה, או לעשות כאילו לא אכפת, או לא חשוב. אנחנו לא רוצים להציע שאפשר לחזור לשגרה, כי אי אפשר לחזור לשגרה. אז מה בכל זאת? ננסה להציע את האפשרות הבאה: מכיוון שמדובר כנראה במאבק ארוך, רב רבדים, ולא בעניין של עוד שבוע שבועיים ונגמר – מכיוון שכך אי אפשר לקחת את כל הזמן המעט שיש ולשעבד אותו רק לזה