fbpx

מאמרים

article icon
המפגש של הרולד בלום ובן ציון נתניהו הוא למעשה קדימון למפגש של הסופר, כהן, עם ישראל של היום. קדימון למפגש של חלק ניכר מהסופרים היהודים באמריקה עם ישראל של היום. מצד אחד, ברור שקשה להם לשאת אותה. מצד שני, ניכר שאינם מסוגלים לחמוק ממנה
ג׳ושוע כהן (תצלום: דף מחבר באמזון)
סלוגן הקיפוד יודע
הרשמה לניוזלטר

מאמרים קודמים

את מה מתעד הרומן ״הנתניהוז״

נתחיל בחוות דעת קצרה. המלצה. הנתניהוז – או בשמו המלא, הנתניהוז: אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד – הוא ספר מעניין. מצחיק ומסקרן. הוא גם ספר קצת מטעה. הוא לא על בנימין נתניהו, וגם לא על אביו, בן ציון נתניהו. הוא על יהודי אמריקה, על האקדמיה האמריקאית, על אנטישמיות סמויה וגלויה, על היחסים המורכבים בין הגולה לבין מדינת ישראל והציונות. זה איננו ספר תיעודי, אלא רומן. אבל שתי הדמויות הראשיות המככבות בו היו באמת. 

כריכת הנתניהוז

האחד – הרולד בלום, מגדולי חוקרי הספרות באמריקה. דמותו בספר הוחלפה בזו של חוקר היסטוריה של הכלכלה בשם רובן בלום. הוא היהודי הגלותי המצליח. קצת יותר מדי מתאמץ, לעיתים נאלץ להתחנף. מתמרן בעולם המסובך של אוניברסיטה שלכאורה טובה ליהודיה אך מסתירה בין צלליה לא מעט גזענות וחשדנות. השני – נתניהו. היסטוריון ישראלי. הוא רוצה אמריקה, אך בז ליהודיה. הוא מזהה אותם כגלגול מודרני של דמויות מן העבר שבהן עסק במחקרו. בלום, בעיניו, הוא יהודי חצר, כמו יהודי החצר של ימי הביניים. אלה שנאלצים להשפיל את מבטם מול אדונים, לצחוק מבדיחותיהם העלובות, לקבל בהכנעה את בכירותם של נחותים מהם אינטלקטואלית.

הנתניהוז זכה בפרס פוליצר. זה אחרי שכבר זכה, בשנה שעברה, בפרס הספר היהודי האמריקאי. זה בודאי יסייע לו במכירות באמריקה, אולי גם קצת בישראל. אבל לא בטוח עד כמה. זה רומן מאוד אמריקאי, מאוד יהודי-אמריקאי. כלומר, מדבר בשפה שזרה לרוב הישראלים על בעיות שזרות לרוב הישראלים. הרולד בלום – בספר רובן – הוא דוברם של היהודים הללו, המביט בהשתאות, לפעמים בזעזוע, לא פעם בהתנשאות, בפרופסור הישראלי הבוטה והלא מעודן. אבל גם בשמץ של קנאה. ובשמץ של חרדה. הייתכן שנתניהו הוא הצודק באבחנותיו החברתיות וההיסטוריות, ולא בלום?

הנתניהוז איננו ספר תיעודי, לא ספר שצריך להתייחס אליו כאל טקסט המתאר אירוע היסטורי, הגם שהוא מבוסס על פגישה שהיתה באמת. זהו ספר שמעמת שני פתרונות, שבאים לטפל באותה חרדה קיומית. החרדה היא חרדת היהודים מפני הגורל הצפוי להם. המתכון של בלום הוא השתלבות עד כדי טמיעה. אם יהיה החוקר המצליח ביותר, בתוככי הממסד האמריקאי, אם יעמוד בראש הטור של מי שבאים להגן על ערכי המערב, על ספרות המערב, על האידיאלים של המערב, אולי (כך התקווה) המערב ישמור עליו. המתכון של נתניהו שונה. הוא מתנגח באידיאלים של המערב, הוא לא בוטח בממסד האמריקאי, הוא יודע שבסוף תבוא בגידה – בגידה ביהודים. אשר על כן, עליהם להיות מוכנים. לפתח את כוחם. לחדול מחנופה והתבטלות.

המפגש של בלום ונתניהו הוא למעשה קדימון למפגש של הסופר, כהן, עם ישראל של היום. קדימון למפגש של חלק ניכר מהסופרים היהודים באמריקה עם ישראל של היום. מצד אחד, ברור שקשה להם לשאת אותה. מצד שני, ניכר שאינם מסוגלים לחמוק ממנה. ג׳ונתן ספרן פוייר כתב על ישראל ב״הנני״. מייקל שייבון כתב עליה ב״איגוד השוטרים היידים״. הם חרדים מפניה, ומפני מה שהיא מבשרת להם. הם סולדים ממנה, ומהאופן שבו היא מתנהלת בעולם. הם מרותקים אליה, בלי יכולת להתייחס לזהותם שלהם בלי לעמוד מולה. בלום ונתניהו הם המראה שבאמצעותה מפענח כהן את יחסי הדור שלו עם אמריקה, ועם האלטרנטיבה המוזרה שמעבר לאוקיינוס. הם הגרסה שלו לחרדת הקרח הדק – החשש של יהודי אמריקה, שלא עוזב אותם גם ברגעי התעלות, שמא הכל אשליה. ההצלחה, ההתקבלות, השגשוג, ההתמערבות, ההיטמעות. שמא כל זה אינו אלא מבוא למכה שבוא תבוא. פיליפ רות׳ עשה ממנה ספרות ב״קנונייה נגד אמריקה״, כאשר העלה לשלטון באמריקה בדיונית את צ׳רלס לינדברג, הטייס רב התהילה, שונא היהודים. זה היה עימות עם הפחדים, אך לא עם אלטרנטיבה. שייבן עשה ממנה ספרות ב״איגוד השוטרים״, כאשר הגלה את היהודים לאלסקה, וממרחק הציג את האפשרות הישראלית כגיהינום אפוקליפטי של דם ואש. כהן נינוח יותר. הוא סונט באמריקה וביהודיה, וסונט גם בישראל וביהודיה. פחות אפוקליפטי, יותר משועשע ומהורהר.

ספרו מתעד רגע בזמן ששווה לחדד את משמעותו. היהודים באמריקה, או לפחות מי שנותנים ביטוי ספרותי לזהותם, לא מפסיקים לחשוב על ישראל, לשוחח איתה בדמיונם, להתנהל מולה ברוגז, בהתפעלות, בקנאה, בסלידה. ישראל היא גם המקלט וגם הסיוט. היא המקום שממתין להם אם כל מה שהם רוצים באמת ירד לטמיון. יש מי שנדמה להם, שאלה יחסים דו-סתריים, שכמו שליהודי אמריקה יש את חלום-סיוט ישראל, כך לישראלים יש את חלום-סיוט אמריקה. זה לא מדוייק: היהודים של אמריקה חולמים על ישראל חלום יהודי במובהק, אך יהודי ישראל החולמים על אמריקה לא חולמים עליה חלום יהודי במובהק, הם חולמים עליה חלום אמריקאי. רוב מי שרוצים לברוח מכאן, ויש שרוצים, מסיבות טובות יותר או פחות, לא רוצים לברוח כדי להיעשות יהודים-אמריקאים, כדי להחליף אפשרות יהודית אחת באפשרות יהודית אחרת. מי שרוצים לברוח מכאן חולמים להיעשות פשוט אמריקאים (או אוסטרלים, או קנדים). הם חולמים להחליף אפשרות יהודית באפשרות ניטרלית.

במילים אחרות: נתניהו הוא החלום-סיוט של בלום, אבל בלום איננו החלום-סיוט של נתניהו. במילים אחרות: כהן עסוק בנו, אבל אנחנו לא עסוקים בו. או לפחות, עסוקים בו הרבה פחות. אם כבר, זה מה שהספר שלו מתעד.

וכמה תזכורות:

 הספר של גדי היימן בחנויות. אין ספר מתאים יותר לרגע שבו העולם מתלבט האם החלה מלחמת העולם השלישית. ליאת רגב שוחחה איתו, וכדאי לצפות.

כבר האזנתם לפודקסט של הקיפוד והשועל? הנה כל מה ש(אולי) עוד לא שמעתם. מוזמנות ומוזמנים:

האם יש טעם להתווכח?

יובל נוח הררי, אפשר למנוע מלחמות?

ככה עושה מדינה יהודית?

עמית סגל, מה תעשה בגיל ארבעים? 

משה בר סימנטוב, מצאת את משמעות החיים?

עינת נתן, מה זאת משפחה מאושרת? 

למה מדינות יוצאות למלחמות?

האם לשרוף את טוקיו זה מוסרי?

 

 

הקודמים

פסק דין ההפלות: השופטים השתגעו?

האמריקאים מבטלים תקדים בן חמישים שנה, ושמואל רוזנר מנסה להבין למה: האם הפלה מוסרית או לא? האם השופטים צודקים? מה חושב הציבור? מה יקרה במדינות הדרום? מסע פתלתל של משפט, מוסר, פוליטיקה וחברה, שמתחיל ברונלד רייגן ונגמר בשאלה אם בקרוב יאסרו על אמצעי מניעה

להמשך »

את מה מתעד הרומן ״הנתניהוז״

המפגש של הרולד בלום ובן ציון נתניהו הוא למעשה קדימון למפגש של הסופר, כהן, עם ישראל של היום. קדימון למפגש של חלק ניכר מהסופרים היהודים באמריקה עם ישראל של היום. מצד אחד, ברור שקשה להם לשאת אותה. מצד שני, ניכר שאינם מסוגלים לחמוק ממנה

להמשך »